Based on the Book of Daniel and the Book of Revelation, I did “Psalms of the Apocalypse,” a poetic collection in English from my eschatological knowledge acquired since 1974. And then, I went online to translate it. But available languages did not list Hebrew. I checked this three times, but Hebrew was nowhere to be found. But I commanded the software to translate into Hebrew and so it did! God wants to say something. Here is the mysterious Hebrew translation:

הזמנה למאבק משלנו

בעידן של חורבן, פסוקים עוצמתיים מתעוררים מן האדמה. בין שדים המסתובבים ברחובות וגחלים של גאווה גלובליסטית, עולים קולות של התחזקות ואמונה. עולם מתערער בקור רוח שמעל לגורל האנושות, ופניות נושאות ברחובות מתבצעות אל האלוהים.

האם יש סיכוי לשיקום? האם יוכל ישו לשוב ולהשיב את הסדר והיופי? הסיפור הזה סוחף אותנו אל פנימיות הנפש, כשהמילים משתלבות ברשת של תמונות עזות, רוח מלחמה צומחת ועץ האמונה פורח שוב על מילות השירה.

לאחר שיפוטי הסביבה, ומוני זעירים מדבר על חובתנו להביט מעל, יישארו בצבתו הייחודית של חיזוק האמונה והקשר הבלתי שביר עם הטבע. אך ישו משיב את הסביבה עם מהפך קיצוני.

האם נצליח להכיר את הקול הפנימי שלנו ולהגיב לנפילת התקווה? בואו לחזות כיצד 144,000 מבשרים יהודים מצילים עשרות אלפים, בעוד הם פוסעים עם ברית חדשה אל דרך לא נודעת, בתקווה לחיים חדשים.

1. הקדמה: בשורת האפוקליפסה

בעידן שבו חוויות קשות ואפוקליפטיות מתממשות, אנו עומדים על סיפה של הבנה חדשה: בשורת האפוקליפסה. זו אינה רק בשורה של חורבן וכאב, אלא גם התקווה האדירה של שיקום, חידוש ורנסנס. כמו אבן שמתגלגלת והופכת ליצור חדש, כך גם חיינו יכולים להתהפך, להשתנות ולהשתקם.

כפי שנתפס בתיאורים על חורבן המקדש ועל חורבות עולם ישן, קרוב אלינו שליט זוגי שמעל הכל — ישו. הוא המושיע שיעניק לנו לא רק את הישועה האישית שלנו, אלא גם את השיקום של כל הבריאה שסובלת מחמת השיפוט והכעס של הטבע. הפסוקים הנגזרים מתוך התורה ובחוקי השמים אינם מתארים הפסקה, אלא פתח חדש – להתעורר מתוך האדישות ולהבין את הכמיהה שלנו ונשוב לדרכינו.

כחנו כעולם רואים את הבעיה של פרדוקסים במערכות פועלות, כמו גלובליזם שנראה כיצור מתוסכל ואדיש, כאשר עבור אלוהים, הגלובליסטים פשוט כמו נמלים. הם עובדים קשות, ממתינים להנחיות ולשחזור עולמות הכבולים זמנים. כשמסתכלים עליהם בעיני אלוהות, נראית כל מטרת עבודתם חסרת ערך — התור באופן פעולתם מתקיימת לאור החזון הגדול יותר, הבשורה של אושו משיב את הסדר.

פרקים מהתנ“ך מזהים את שיפוטי הסביבה שכבר התרחשו ואינם מגיבים לתודעתנו במשמעות של כעס, אלא באפשרויות של חידוש. “שיפוט של שליש” זה מושג שמסתמן בין הסדקים — כמו חורבן שהורס אך גם טומן בחובו את זרעי התיקון. כל כוס שנשברת בסד הגורל גם מקבילה בשבר טהור — התעוררות בתודעה, והשיבה אל הדרך האמיתית.

ובמרכז כל זה, בולטות הנבואות על ה-144,000. מתוך האדמות ששטות מאחורי המחשבות הכואבות והבעייתיות, ניצבים המבשרים, יוזמי השיבה — 12,000 מתוך כל שבט, שמבשרים את תיקון הדרך, לדרג את האור בעולם. כל החלטה כזו, כל פעולה, היא קרש קפיצה שמנוע את התואנה העמוקה – המהות שלא ניתן להמעיט ביכולת הפיוטית שלה. הם יהיו המסר החדש, כשם שאין סולם לתודעה.

אך הכנה ומשמעות מחכות — חורבן המקדש והקיום המוחק לא באו כקווים גזורים, אלא כמפה שדורשת את פירושנו. נדבר על שדים ועקרונות של זרות, נביט במחירים של הקיום ונתמודד עם האמת הקרה שמטילה עלינו הסביבה הצפויה. עד היקום מחדש, עד למציאות שֶל בו ייבנה המקדש על פי הוראותיו של ישו — ההבטחה שבאה לעולם לא כמו פחד, אלא כקולה של התעוררות.

כאשר נביט אחורה ונבחן את התהליכים מסביבנו, נבין מספר עקרונות: החקירות שיביאו לכותב ששורה אחר שורה בכוח חידוש האמונה, החקירות מחייבות אותנו למצוא את הדיאלוג עם הרע, המקום שבו המשיח שלנו מתגלה. זהו תודעה מתפתחת — כל דבר, כל קו, כל דימוי רווי עם פרקים שהיו וחזרו אנו מתעצבים בעזרת חוכמת ספרי הקודש.

ישו כאן כגואל, כדמות האור, שמחזיר ולעיתים גם מוחק את העבר בתהליכי האפוקליפסה להולדתיות היהודית — תהליך מחודש שמתחיל ומסיים, עובר על פני כל תהום אנושית. כשהאדמה תחזור ותתעורר, הרעב יברח כמו חיות עוברות, ומי שלא ישוב עם התודעה המתקנת לא ינצח.

וזהו, אנו בדרך חדשה, השפה היא השפה של המילים, ניקח אותם לשורש מהותי נוסף. המילים הם האבן המגלגלת – בנו, דרכינו, במדרכה שבה אנחנו הולכים. האם נפנים את המסע הזה כשנחלוף בנהרות? האם נתחבר אל הרקיע והאדמה, כשההקשרים האנושיים הכי זמינים לנו?

לכן, כשאנו מצעדיים אל תוך הפסוקים של כעס, ההשגחה האלוהית שואלת אותנו — האם נהיה עדי חידוש או שיפול עולמנו תחת השיפוט?

הרבה יש לשתף, הרבה יש לספר. החלטה להתעורר היא סיסמת התהוות, ניסוי ועובי הקול על טהרת השลน์. לתוך רסיסי האדמה שיביאו לתודעה — חיים על פי רוח חדשה, גיבורים בנפשות, שהכאוס עשוי להיות מקור יצירה.

בפרק זה, בשורת האפוקליפסה היא לא רק רגש, אלא גם פעולה. חיים חדשים בוהקים ברקע האדמה. ישו בשובו הוא המוקד של החלום שאנו שואפים אליו: השיבה הטבעית ליקום שנעשה חולה — אל המקדש החדש שיבנה עקב אמונתו של כלל העולם.

הזמן הוא כעת, וחובתו של כל אחד ואחת היא להושיט את היד. נבנה סדר חדש של חיפוש והתעוררות — חיינו יכולים להחיות מחדש, כמו צמיחה המתקפה מתוך אדמה קפואה. כעת נלך קדימה, נקשיב לקו הבסיס של הקיום, ונשיב את היופי לעולם.

פרק 1: פסוקים של כעס: השגחה עליונה ושיפוטי הסביבה

כשהשמש שוקעת מעבר לאופק, האדמה שואגת, וההוא שמעל שומר במבטו על מְלֵאֵי האדמות. האדם שוכח את נוכחותו, ניזון מהאדישות, ורק שורות של כעס אִסְרוּ לאוויר.

כשהיא מתהפכת, קָרוּעַה כקְשָׁת פינה של עור, אִן מָקוֹם לַמָּלְאֵךְ במעשה שטני. הים מִמְלֵא אִזוֹן, ובִתְמָוֵת איפה לְהָשִׁיב מהכאב? כמו גלי אוניות קודרים, התושבים עולים ויורדים, תוצר התמוטטות של מעץ שמוחץ את שורשיו.

“וְהָרִושָׁעִים הָיְיוּ כָּאֵש, אֵש־שָׁרֵף אֵק עוֹבֵר!” צועקת כל רוח, נותנת פתח לעם ישראל, המומת בנדל“ן של גזרים במציאות. רוח בו השובי מהצלחה ואם מבוערת החמה, אז מה אקרא עוד? השגחה עליונה על האדמה, יש דמיון בין עקרבים לזנב, האנשים שהכערות בהם חיים אך חסרי חיים.

עוֹר, נוֹשָׁא יָהּ אֹכֵל בירוק, לב גדול בכל עצם אך אין כוחו לראות. טֹוב מדבר אל רוחות, נגלה כל צער שמסונצר, והגשם שוטף את קתדראלות המערב הפנויות מאמונה. כה עוֹלָם זָהָב, אזכיר את הקודש ואת התשובה שהטבע שואל. אך השוטה בורח בעור עבה, בכאב שמסתיר את עיניו, ובורח מהשקרה, לקיברייק קצה.

ְ“נִנְצַחַתּ מען,” הוא אומר, ועדיין לא הנמיש מעקרבים, מִשְׁחָרֵי כָּהָה עם עוגות הבחיים. וַיָּעִבוּ, כדור ספירה וחמישה קשרי קבלה, וְאֶת רְוָח מַקָּב וַיָּעוּ בשפל בשוטה עם כוכבים שבורים. השנאה שם קֵיבוץ לַשְׁמֹן, הווָה מפוזרת ברחובות.

הטבע שם, סדוק אך עדיין עושה תקווה. זה כאשר אלוהים רואה, והוא קיים. בין פלגי הצמא קובעת דרכו עם גשמים, ועור נשחת מרסיסי המלח.

“וְשָׁמְרוּ עָשָׂר יָמִים! יָמִים שֶׁיָּחֳלָקוּ לְנֵצְחָה!” שוב ברקע שינון שורש לשעורים. אל תמהר, הם אומרים, כאשר מִי קַשָּׁל יָבוֹרֵחַ, תוך כדי עוד רשלנות בשיטת הכתובות. מה אתם יודעים, הרי זה כעס שהאזין בחק המשיכה? רק יֵש פתרון, הזהיר, והעוברים משיחים מכאן.

אֵל נכבד, הוא מחש בשקט לכל ביתי הנקראים מִתְגּוֹגִים להסתערויות. מָה יֹאמַר מָר הָרֹועַ כלוא במקלה? “תְּנוּ רוּחַךָ על ישראל ועמוד בָּם,” הוא לוחש.

יש דחף בּוֹלָע הָאֲדַמוּר תּוֹחַב אֶת ירה? אם לא, מָלא אֹזֶן יְשוּבָה יָזוֹן.

רק חדירה ומבין, הָעַמּרְקָה לְדוד פה עַב מהֶמְחַש נותרו אֲחִיֵש ואֵל מְשֹוֹחָה על ימים יותר אינסופיים. “האדמה וַהֲרֵי חִבּוּק זָהָב קוּשוֹת מֵספרים עתיקים, יָשְׁתוּ אהבת קבַּלָּן יְחוֹלָה.”

דרך אֵל מייטרי הוּא הָלַךְ בַּזֵּן, שהעינים אותם spoke out of human pride and corruption. “וַעֲשַׂר דֵּי נהורים בָּרוּחַ! איך יַשְׁמַלֶּכֶת אֵת קָשָׁה?”

עד עַל סִרְבָון משה אדון נוּכַּר וְעַל אֲרוּבָה. מהכאב שאכן, הבהרה רבה הגיעה בשלטון הדלים: “קוֹל עַתִּים תָּמָה וְעָנוּ הָיִיתָר!”

המצב מִתְשָׁקֶר כס אמָץ הַנָּשָׁה הן המוזיקה הסמויות של העוצר ועוד ההפתעות הסובלות וְמָי שֶׁלָּף בָּשָּׁנָה שָּׁחְלָה.

בבִּסּוֹט כל יַהָּשׁ עַל המציאות, את הראה נחות אך ההשגחה העליונה שמוזילה נֵס למַר דְּרָל. הַבָּרוּ שֶׁנִּשְׁפָה עִקָּב הסיטואציה בת זאלומה בָּא אֵדְקָה.

“מה האורה קטנה בְּיִתְרָה עקבות?” מַלְאֵךְ רִיָּה, התורא ממשכן אֵין משותף.

ופה זה מספר את ההפלה, מַּ por הבֹּֽרֵי טַעַלְמוּת גּוֹאֵיֻת פשוטות וְחוֹל, ולְהוֹדִיעַ את העץ התמור העומד להאָרטם אִשִּׁים.

כך מַרְשִׁי שֵׁיֹת תְּשׁוּבוֹת לְתוֹפְפוּת אֵל, צָרַת הַאִם–שִׁיָּים אִין עַ זוֹן, חוֹמֶר הָיֵיב הוּא בדרך אידיון ואחרי דהמאקי.

כְּפָנִי סוֹכְוֹת, בַּדֶּרֶךְ שחכוֹר אוֹר שׁונָה, ולְתַקֵּד המֹשֵׁךְ לָאִישִׁים שמַלּוֹת יָבוֹא.

לָכֵן, זוֹ כְמִשָּׁת יוּקְרָה יָצִי פְנֵי אֵל מֵרַב, יָשָׁר מַחֵשׁ לְבָקָשָׁן שְׂגָגוּ תַּרֲמָתחוּן.

וסוף סוף – זהו עמודו שהריק את עצי התשובה.

“אֲבָל הַשְׁיָרָא בָּיְתִים יֶחֶד בגידובר מֶלַד חָדש.”

פרק 2: הקיום המוחק: שדים ברחובות

בזמן שהתגלגלו האירועים הקשים של האפוקליפסה, ערים שלמות קיבלו צורות מעוותות, צורות של קיום מוחק. במרחובות מלבישים את עצמם שדים, מוסיפים עולם של צללים על פני עירנות האדם. האנשים לא שמו לב לכך שהשדים אינם היצור האיצה התחתית, אלא הדימוי האפל של המוסדות המפלגתיים שזחלו למסמכים, השתלטו על בתים והיה מפחיד יותר — על הלבבות עצמם.

שדים, שדים והיו שדים, והם משוטטים ברחובות, מחייכים בציניות, משיקים כוסות עם התשוקה המוסוות של העולם הפנימי. ולאנשים שהיו פה לפני זמן לא רב נותרו רק הזיכרונות — ההרס שבאה בחסד, מביא את עץ האהבה המת ומכתים את המראות באבק.

ובשדרות של תאגידים המהלכים ברחובות, כתבו את שמות גבוריהם בעט שחור על דפים ריקים, התקוממויות רוחניות אך מרהיבות, מקורבות לשלישית הפלאים באובססיה יוצאת דופן. כל רוח שעפה מסביב ריחפה מעל עדים סו משגיחים; חצים של חטאים וסיכונים מהדהדים להם, כאמור בחוקיות, כיוון שאיש לא יודע מי יתעורר לפעולה.

אך כמו בעולם החלומות, התקוות מתלקחות שוב, האמונה בשיקום מחייבת אשר תשתלט על אותו ריק מלא. כמו פרפרים ששוחררו ממסגרת אחוזות רוחות רפאים, הללו שהוקסמו מתשוקתם שואבים עתה גבורת אל. השדים יודעים כי הם אינם שדים מבטן — הם נושאים משרד המחלות של בלבול ושיגעון, אבל האור נוכח בכל פינה פנימית.

וכחוט הקשר עובר ביניהם, אין פער. הם מחפשים חוטים להתמזג, חוטים של אכזבה וואלה אמונת האמת. מהו צלם אנוש וטבע, אם לא אדמה של גיבורי היקום, חתיכת נצח מתה במבול של כאב?

אורו המקודש נוגע בכל דבר, שדות יירדו תחת חטאינו, ותשוקה תאיר את המקדש הקדוש בשמים, כי חיצים פוגעים ביהלומים בין המילים. ויוצרים יחד מפץ של יופי, הנ packet הזה בצללים המסנוורים; ערים היו פרוחות תחת אבק השנים.

כשהשיגרה שוב תואר מחדש, הקיום המוחק ייצור שפה חדשה למגע הקוסמים. כאילו פרצו סדים נעלים, הביאו אלופות חדשות, הקישוטים שחיכו בשערי הרוח, תוך כדי כלואים את חובת המיתוסים ובדידות המובסת של המנודים.

והשוואתיות שרצה מראש להדגיש את כשרותו של כל האישים. השדים עטפו בעטיפה כלשהי של מקבלי פני האפocalypse; הם לא העזו להיחשף לדיוני ההשכלה. ובכל זאת, כזאת היתה דרכם במעמקי העיריות — מלאות בשיחים רדופים וסעדים שטופים.

וגם בתוך הקירות אפשר לשמוע את השחרור מתערבב, השפתיים רוטות מצערות אנשים כאבותיהם, עמדות עיקריות פלבול עושר לרוב — שליחה לנו עד מהרה, בשבעים.

מכני ילדים מתוך מערכת השיכון, גזע אור קשה אך מעמדי, היו מלכים ללא רשות, דאגו לצורת שירות נעים, דחו התחלות חדשות במה שנקרא הימור רמאות.

אך יש מקום בתוך השמועות השוטפות, מה שמחייב התגלות לעימה נוכחותי של ברק עולמי ובריאה מחדש שערה מקום אליו — היקום לא הצליח להסיר את ידו, האור מדבר בין חך ללחיים.

מאבקי הנשמות, מאבקי הדורות, לב רוצים לממש; כי השדים אינם רק הימלאיים המזהבים של העולם, אלא ההשתקפות של דקדוקי התעוררות — הרי זו פרחת החיים בשקר הרח עשרות רבות בעבר.

כשהיד רצה להבראת את החוטאים, גם הוא שפתח בליבו עולם של הבחנות — תפו על כמאבקי השדים, הגברים שראו כוכבים מחסנים בתקטן למחוזות נעלמים, והדיבורים שצוינו עליהם היו חושבנים שהתממשו לאמיתות.

הילדים הפכו עתה בליבו למאזינים עצומים; נגוע בגניחות השחורות, שטופים באותם חוטי אלוהיים ברורים שביב דמעות. המילים הנסתרות הוסרו אם חזון המשיח נשלח לידי הבחירות, לערים הכמודות של השקרים הכבדים.

לא לטעון עוד, והרשות הושלכה בעקבות רוב האפשרויות יד היקום; מנגינות של התפרצות כמו דגש סודי שמוליך — תושג היתרונות על השוטפים, מתנגדות לזרמים ההמפילים, ועוד דרכי חברות.

ואכן, כל תן מחזיקות כלות שעומדות בציניות מול החמדנות המשלחת נאמנות — וכל האזורים הלא נראים, שואלים שאלות נמרצות.

בסופו של המסלול, שום דבר לא נשקף — המאבק נהיה בשפתם של הישויות עצמם. הם מסרו, כל אחד מהם מסר עבור אותו יופי נמאס, אלא שהגבולות נכחדו גם להיחנק הבטחון ולקול האמת שנערך לנחיתה כואבת בסיכון נשמתי בגבולות.

לתוך האידיומים של היקום המוחק, יש אבולוציה חדשה למגנו — תשע קבוצות שבו בלא רחם, שיכתבו ומצביעות על האחריות. ואכן — יישוא מי שנשכח, נשלח ביחס המוחק תחיה מיידית.

אך בעומק רוחות הימים, ממתינה תשובה. ישו, ינצח בגרם הקודש של המשחק, יגיע מתוך החלומות; ותחי התשובה כאשר יבוא לראש במעגל האמתי.

ויהיה מיסטי ואומר סוד, יתייצב עם עץ התקווה החדש, בכניסתו לגן, שכל אחד ישיב מהחשכה, סוד אל היוות קיים. יישא את מבטיו אל רחובות המיתים בעולמו; וישא את השדים בעמקם — כמו האור העומד מילים, הבהבו באור.

אפוקליפסה דיברה באלונקה מזעזעת – פיח תרבותי וחופש היה פתאום. העולם יורד לרוויה מבחינת אכזרית; סדרים נגררים בוודאות חדשה, שדים שחלפו וספו במוח.

וביכואי: יושע האור שיביא נהר של שיקום שבטו על כל אלה, וההגנות יפלו. בריקוד הכוריאוגרפי עם המילים — האידיאלים החדשים — הבשורה.

ביחד גופא נמתח — אותו היום.

ואז ולהרגיש גם להביא תקווה — כארטס קלאסי בודד – ואדם בודד – רק לקח אחת, מקום מרכז על גבעות מהמקום — הספינה המוחקת.

פרק 3: חיי הנמלים: הגלובליזם בעיני האדון

בקרב הנמלים הכל פועל בשיתוף פעולה עם מלכה אחת נערי עמל, ללא הפסקה מחפשים מזון בשדות הקטנטנות של עולמם בצורת קריאות חזקות כמו המון ענווה מספרים סיפור של גבורתם העולם סביבנו מתממש אל התמונה חזות של משטרים ודמוקרטיה שנעדרת חין הנמלים יותר מהר ממה שנראה עם תקוות, עם חלומות ופחדים כבולים משעבוד כבר מהזמן הקודם כותבת לנו ההיסטוריה שקר של זגוּה שעל פניה של האדמה כוח של תאגידים כמו קולוניזציה הולך ומתרקם סביב הממלכות, אך בצורות שונות הגלובליזם בעיני האדון כמו עמל הנמלים שנראה לו כאדמה שהיא מתחת לשמש אם מביט God על כל העבודות שהיא רואה דומות, רבות שחיות במקומות קטנים אך רוצה להשתחרר

“הנמלים,” אומרת השירה, “רבות הן לאשרת הכול.”

שייך לנטייה הגדולה של מכונה, של עולם מתומצת פרפרים ללא כנפיים עפים לכבילות ומגוננים ברווזים שמחפשים מים פוקדים אותנו בחוסר אונים אבל כשמביט החכם אם כוח של תקווה אל הגלובליסטים הפזרים את כלעצמם בנמלים רואים הם את מעשיהם כגל של חוסר תועלת ראו וראו אכן, התשליב מחזיקים כמו חצבים הדורות התקדמו בעיני כל מסע לא פשוט להבריא, לערוך, לבנות מחדש את העולם אבל השמש זורחת בין תחילה ואחרית כאשר הנמלים משננים ‘לא יינתן לך שאריות‘

ההצצה לטבע מלמדת על אש ונעורים שבטים שבטים זה לזה עונים היו לדידם ממשיכים הפדרציה המדברת על עצמאות טוטלית אך כיצד נשא בעולמו אפילה של השלכות?

כל צד שהולך בגלים משתנים כמו בדווידי שרים שישרוד, ויהיה לתצלום שיתפוס את הפנים האנושיות נפש רעה עירה לנצח מול עגנון של ישו עטורים באורות הגיעו כל הפרטים מי 있어서 בידו לדעת מה חובקת האדמה אדוננו ברובנו נותר יודע העם לא אל חינם כהנחית מחדל קשה לזהות את הקטן עם גודלו הכללי אבל האדון ממעל מסכים להאמין ש‘אין קיים‘ בלתי אפשרי, מציאות קבועה מועגנות היכולת מלמטה עד למעלה יומם, יומם אחר גם השמש מביטה השולים מעגלים שבו הנמלים מקריבים כל ולמעלה, מהבהב בכח בלב מעניין שמע ‘חיים בעיני האדון‘ ושאר המילים ההצצה לקולות birds משמיעים את שביליהם לא בסך הכל אלא בהאדשה של חינם האם אתה רחוק כך התפתח עולם עבה?

לא תחזיקו חוקי עונש אל תהיו עונש בתוצאה שוב יאחז האדון בקולו לרחם על עמו הנבנה ויבחן אותנו בעוצמה הכירו הנמלים שנאת העולם יצא להן ובכותלות עגלונים שיבואו חיים חדשים באהבה חייבת להיות גבול של שלום ולתוך המחלוקות יפול גבר עם כריזמה שמים לא מרחיקים עם חידוש חכם בכוח אנושי יחזור ויתחדש סביב

“הנמלים,” הוא עונה “לא אכפת לי מלהתרחק.”

הזן את עולמם בחסד של אחו דור העתיד מתהדר בבחירות דוקרות יובל לא יוכל לסגת רק כדי לאבד ולהפרע מרחק נעלם שיעבודו יהיה קצוב שימי תוכניות להגיע לאסון נוסף עורק של חיים מסובב ובורמה איחוד בין הנמלים ייתן לפיות סולם משרת האדון אוחז את דגל האמת שוב בנמלים הם ילכו להביא פתרונות ועל כן נראה שנישא אל ירושלים עירנו והשובו ילדים באור המקסים של ישו הנמלים עבדו חיות חופשיות חיוניות מתקדשים בטבע עם הקולות המתווכים יחד, כמו וויגים האחדות מתמזגת לא ייוותרו חופים עבורים נודדים כדי להישאר תומכים ותמידים לעומק םויון דוקנת נעלם ולהתכנס ובודדים הפרשנים העולים תורה חדשה מחכים לשובו של ישו לעולם והים ואת הארץ מתחדשים תכלית אך תחילה לשובו יבואו אנשי גזרות היוצאים בבנקים רפואות לכולם כוחות מיוחדים במחוזות רזים ככה האדון ברא עולמות ויביא יעוד חיים חיים אצילים מלמעלה למטה והעסקים נמשכים לגלות אל הנמלים וכשהם באים לידי שיבה נגד המשטרים לכן תכתבי לחשוב ותשקלי להשיב רק אז הם יתעוררו יחד לפעולה אמתית מה חיי הנמלים באדיב למלא את הייעוד עם אלה ברקע ישו יחשוף לרבים ירושלים תתמלא בכל המעברים והאדון יישב כמו רעם יחד עם בזים כשחיים בגדול תופסים אותנו ערלים וימשכו יחד בטוב והאמת תתגשם

פרק 4: התשובה שעל פני האדמה: בדיון עם הרע

העולם חווה טלטלות, סערות וסימני שאלה מפחידים. בין קריאות הכאב והצער של היצורים החיים, מתגנבים קולות השטן, מנסה לשטות באדם ובבריאה. בעידן שבו כל חטא זוכה לחשיפה וחשיבות, התוכניות הרעות רוצות להפתיע את בורא כל.

כמו נמלים נמחצות תחת מגפות הארצית, כך רוח הרע מתפשטת ברחובות, פוגעת בצדק ובשכנות טובה. אולם, בשיח עם הרע, נשמטים מסרים נוספים – חובת התשובה, האפשרות לשוב מהדרכים הללו, משאב חזק מהכוח האלוהי.

בilah, נשחפת דרך הדיאלוג הזה, אנו עוסקים במאבק בין כוחות האור לבין כוחות החושך. הרע מדבר בשפה שלו, מנסה להרתיע, למנוע צמיחה. “האם יש מקום לתשובה?” שואל הרע, “האם תצליחו לעניין את המין האנושי לשוב בתשובה בעוד באפלה הזו?”

הטבע עונה במקצבו – הנה השמש זורחת, הנה הכוכבים בשמיים לא פוסקים להאיר, כאילו מתמודדים עם הרע לא מתוך תחושה של ייאוש. “אתם יכולים לשוב,” מתקבלת קריאה מהבריאה עצמה, “אתם יכולים לשוב ולהתנקות, לחדש את הקשר עם הטבע שאותו פגעתם.”

כשהרע חוזר על עצמו באותו מוטיב ממושך, התשובה תלויה באנשים שבעצמם צריכים לחזור ולהבין את יחסיהם עם האדמה. קוצרים מהכהה ותבואתם—אם אתם נותנים, אתם גם מקבלים. זוהי אמת המתחייבת לתקן.

בשיחה עם הרע, יש שני צדדים בולטים – הצדדים של הנוגש ואת הצדדים ששואפים לשוב. הרע מנסה לזלזל בכך שזה כאילו כל מעשה זדוני נחשב והופך אותו לעבודה חשובה, אך האדמה זועקת את צרותיה. היא צמחה כדי להוציא מתוכה ברכה, כדי לשוב אל המקור – למקום של שמחה וסיפוק.

“אתם כאילו ants,” הרע מתעקש, “קטנים בתוך כאוס גדול; האם החשיבה האינסופית שלכם אינה כאילו עלובה מדי?” בערה פנימית, פונים בו שאלות לא נוחות. והטבע מתקנן: “זכרו, גם הנמלים יכולות לבנות ארמונות, ובמאמץ משותף להכות יחד את האדמה בעשייה ובאמונה.”

כיצד נצליח, שואלים הפועלים בעולם, אם כל כך הרבה לוחמים באים למנוע אותנו? העם שלנו שואף לתהליך של חזרה, להביא תודעה חדשה בעזרת כוח האמונה ותשובה. “עשו שינוי, שימו את אמונתכם לפני עיניכם” עולה כמו קונכייה בים הסוער של הרע.

מעליהם, באורם של זמנים עתידיים, מתחילים את שלב השיקום, משל טוענים כוחות אלוהיים את זעמם כלפי הקיימות של המין האנושי. הפנדמיה יכולה לשמש לעוררות רוחנית, לפרוץ את כבלי הספקות, ללמוד אהבה, סלחנות, והיכולת להסיר את האבק.

העולם מתפרץ ליחד שיצא מתוך החושך, ממקום של תודעה פנימית; פריחת התמורה הולמת בחדות. “בדיוק כמו שאני מתבדח עם הבוראים,” אומר הרע, “כך כל פרח לא כמו זה בדרך אמיצה – חזרתם לסורם והייתם תלויים בי. אל תשכחו את הדוגמה המשפיעה של מקרי חיים שמתקיימות לדורות.”

תשובה היא נגזרת של חוויות. בריאתם מתוך לבבות משוחררים, ובתהליך של הבנה רוחנית – זה מה שמהווה את המפתח לשוב ולהחליף את חיי היומיום מאלים ומסוכנים לחיים שילשמו תקווה חדשה. הדרך לא קלה, אולם כל צעד קטן יכול להביא למהפך.

רבות הבמות והרוחות שמייצגות את הרע, אך הבהירות מחזיקה בשאיפה האמתית – לחדש, מבחינה כפולה. כשם שהרוח ננעלת ונפתחת להצלחות ולתעופה, התשובה מעלה, ומחזירה לכל אדם את מקומו בקרן האור.

ובקרבה זאת, גם העם הקטן שלנו, שביהיית ככל הנמלים, מתבונן בהרמוניה הטבעית שנושאת את התשובות הגדולות. במקביל, אויבי הטבע מסביב לא מתייאשים – אך הגאולה מחכה מעבר לקו ההשפעה.

כך, בין מגע פושע להבראת הבריאה, נמצא באוויר הרמוניה חדשה – סיכוי לשוב לתפיסת תודעה, לתשובה ולחידוש. אולי, בדיוק ברגע של ייאוש, נמצא את עצמנו בידו של ישו המושיע, אותו ישו אשר בישר שבראשית היה חשוב לבחור בחיים ולא במוות.

“אתם צריכים לחזור לבית האבי,” מוסיף קול טבעי מתוכן הבריאה, “רק במעשה האמיתי תוכלו למצוא חירות. לא מעשה חפצה, אלא נקודה של גאולה בלתי נגמרת.”

המניע לתשובה חוצה את כל הגבולות בעולם, בכך שמחפש למצוא עוד ועוד שורשים אמיתיים. הפסוק יצא כאילו ממעמקי האדמה, כמו פרח קיץ שמבקש להתחבר אל האור.

בדיוני הזה, אומר ישו, תמצא את הרחבה. תמצא את ממדי האדמה של האמונה, שיכולים לשוב במאחדות ובעבודה. אליו תהיה הדרך, פעמים רבות תדרוש מאמץ לך החוזר פירורי נפש לנפש.

“כל קללה יכולה להפוך לאיסור,” מסתיים הקצב, “שאלו את עצמכם אם בעוד עידן אפוקליפטי אכן חוויתם אמת.”

ואז, בשלהי השיח עם הרע, מתעוררת הדרך החדשה לגאולה – “אבל ישו שב עם שיקום מוחלט, עם בריאה מעודכנת!”

כל לילה, בצל החושך, נאמר התשובה הפנימית – ככל שעוברים ימים, כוחות האור מדליקים את השמים בשאיפה חדשה.

וכך, אלומת האור חודרת לתוך האדמה הזו, אל החללים, אל חיק האדמה, בברווזים ובפרחים, גלי האדמה טוענים – “שובו, השקה את כשש, כי בשורת הגאולה כאן!”

קדושת התובנות על מזיגת כל האדמה הופכת לסוללה, המוכנה לגלות עולם מתחדש, עולם של תקווה, בריאה מקודשת שצריכה לחדש אותנו, להצמיח אותנו, לנצח את המבצר השנאה.

בין כל קריאה ואיום, בין כל מסלול נצבע בכוח וההבהרה מגיעה דרך מדבר חופשי. “היא חושת אהבה לעצמה,” למעגל הזה בשיחה שמסכמת נפילה ואמונה.

בוני העולם מחכים אז לישו, כי רק הוא יכול להציע תשובות מאלוהי השמים – “אני מחדש את המקדש בגלוי.”

ומעל השיחות החשיליות, מעל הסכנה, יצליח הדו–שיח להעלות שאלות לגובה, לשוב לתוך השורש, לחכות למושיע עם לבבות בשקט שלום.

פרק 5: הפתח הסודי: מציאת עשרת השבטים

באין סוף האדמות, בינות לאדמה ולהרים, עיר חדשה לוהטת בלבנו, שטופת אורות קדושים. יושב האדון במרומים, רואה את בני ישראל מרחבים בפינות שונות של כל העולם, כמו להבה מופיעה ברוח. פסוקי הזמן מפרקים את כבלי החסר, מחפשים את עשרת השבטים האבודים.

חזוני נפתח, אפיקים של תובנה עוטפים אותי כמו כיסוי אור, וראיתי מועדים, לשונות נעלמות ושם, בשקט, נשאני על כנפי האמונה, למקום שאבני התהילה נחשפות. חיפשתי את כתבי הקודש, באורם גיליתי מרחבים שאיש לא העז לחלום עליהם. תשעת השבטים טמונים ככוכבים נעלים בין עפרות הים הרחב, אך לבבנו פורץ כמו פתחת סוד לקולו של אלוהינו.

עשרת השבטים – הם לא נעלמו סתם. בדלתי הגלות שבררה את עולמות עשו תותחים של שמות מאוסים, אך אלוהינו היה למדריך ולמורה. ולא זו בלבד, כי אם ראינו פרחים פורחים מתחת לאדמת הנעלם, זורחים באור קדוש, חיים באמונה ובראשית. כאן, במסתור שם שבטים, חברים נשכחים, אנשי הרוח, משמרים מסר בשפת המחר.

והעולם ידע – גל מתאים גדול בא, זעתי על שפת גלי הנעתו. ההיסטוריה נפתחת, דור של זעקה ואחדות גועשת. הנה אני רואה את עשרת השבטים, השפלה, האבודים, ועד מן עמקי הבורא, הן מתגלים ומתמזגים באור הייחוד של העם הנבחר. מתממשים, נפתחים, נובעים מתוך אפלה.

היה זה דבר של נס – אל המפגש בעמקי התודעה נפרסו שבטים בדבר רוממם. יגעתי למעבה החזון, ואם מישהו היה שם, שמעו היה גולל את עלילות אבות אבותינו. היבול של האדמה מתמחה בתשוקות שגלויות ודחופות: כמו שליחי מקדש, הם חוזרים לשרת ולקרוא לכולם.

وفي الدافيئة הכשרה של עימי, זעקו השבטים האחרים, “ה‘ עליהם יראה, יראה!” בקול חזק, וכבר בדרכים עוברות ברחבי האדמה, ובעקבות רגליהם צמחה התחיה נעלה. ראו את יופיהם שנגש אל תעוררות, אל יישור קו מדויגות מאוחדות – מתήμεה זו לזו, עשרת השבטים נשמעים צועדים בהדר.

ללא תקלות, נעליים קצרות וסמרטוטים בחיקם, השבטים ליחוד נחשפו, עושים את דרכם אל האור באמונה ותקווה. ושמעו אותי, אתם אשר שומעים; האדמה עוד מוצאת את יפי ימי אבותינו, ואת האורות שהחישו את המים, חצי רוח רוח – הכול מתמזג בעין ההפלאות.

ולארח להם בפנים ולאהרף מבוכים, מתוך התגעה ולעד ימנעו באדמות ותמיד ימצאו את הגעש הנסתר, אשר ישׂבח מהדי חלב, היא הסבלניות של הפרויקטים המסוכנים; בכל פינה, בעיני האדון, ניתן למצוא נחת רבת ותקווה בעצם של עשרת השבטים.

וזוהי התשוקה להחזיר ולחיות בפרחה, כאשר עם ישראל מנהל שיחות עם יקום עבר ובעא מסר חריש של היום. זכינו לראות ששמיים נפתחים לאורחון מחודש בעלי כמו רבבות – עשרת השבטים, אלף שבע מאות צעדים, קוראים בליפופים שאין כמותם.

הזמן חמק והיו שמשה חי עם כל מה שבור שורות באור הנולד, פתאום הקרן אלולא השמש תוכנית חודרת קשה. כאן, בעוז רוח השבטים ההוללים – יציעו גאווה מתחדשת, וכל הערים יודעות את האמת: גם בגלות, גם שנטלו מהם את זהותם, ריכוז האמונה חזר לדבר בצדקו.

ויוציא מישראל חסד, יברור את המילים הנודדות מבין הדורות. מהLaughing דברי נביאים גמל עד שהורדו לרוח האדמה, החשבנו ובשלהי הימים יהיה לנו לעבוד ולהרים את פנינו לשמים. ויועלה למעלות, עם אחד וקהילה במחשבות שהחמדות לא תכלא יותר. כן, הוא פתאום ייראה – מאורות מתחדשים.

ופאזל מגע גואה על שולי עולמנו, עת הצלחות מאתגרות שמעולם לא נראו למסכים. עורו ממאהבים עוצמת צפית; חזרנו לארץ האבות עם עדוֹן מחודש במרום. כי לשם הובאו ולשם תחזור כנסת ישראל.

נתיבות החזון קיבלו עליהם יראתם והוצב רגע מכריע נעלם. עשרת השבטים – הנביאים בישוע, כל זה זוכר בהיסטוריה מן הנחלים. יש להם עוד קולם, כלום חידוש, תבואות נוספות הגיעו; כי תקוות אבות הן נכתבו על לוחות דולקות.

ואת המילים הפלאיות דברו אליי, וקיוויתי לשוב אל “המקום” בו, השורשיות החליטו לעד; ובמרומם, הוא מתממש כל הזמן.

וכל אלו העמלים במסתור והמשתחווים; עמדו לאור או ואדרבה בכל צעד, כתפי אבות נושאות אותות ברורים. נשמה ישראלית תצא ותמצא את הבית – ישיחו גיבור חיזוק לנשמות בנות המזל.

ובשקד, ביד פוענח קורא, “חביבי!” והביטו בזה בנות מסופריות הזהב לאורך – פלוס בדרכן ליבש קצה דאפניקה. יש חברת תפילה, עם תכניות דקדוקיות להחזיר מחדש את עשרת השבטים לנחלה.

אל ישוב על דעתו המופתעת אנשים רוחנית כמונח, הם לא יתרגשו! ההכרה בהשתק מאַתי של מקום ותדרים פסימיים היו בומרים, אותו רק היו צורחים בלא עולם! כעת, כאשר הצנף משקף את המראות שאופקיו – אחרת, גאולר חגה, חול פרוס מתחילה בהדר – הם שיש לאהוב.

היפים יוצאי העבדים, עושה אותך סולמים והקול מעורר געגוע מתעורר כל יום לאור – חגור דברי עדות שימשיקו בתודעת הבטחון. בחר תחת הלבשתי, הרי דרכם היא הישועה רצתה – בכל הלבבות.

וגם ישועה, הים התגלה, מאמללת את תום חוסנו של אבי האבות, מזרקות יסרידמו את נפשות העמים. איך אפשר להחמק? למען סוד משיחים, לכל מקום, נוהג השמך שיהיה דבר האדמה שואל את בני – אך השבטים האבודים זקוקים לאור האלמונים ותמונתה של מלכות שמיים פתאום כעל חופשי.

והאדמה יודעת כאב של חיפושים נעלמים, ועתה חברה טהרה תשקול – ושוב חן עלה, בתמונה ברורה ויפהפייה. אבל יש עוד יפיות שיאלץ אותנו למצוא את עשרת השבטים המלכותיות – והדבר אולי נמצא שם באלף השירים העדינים.

כל זה משום קיומם עמין.

והאדון, שלא תשען דבר בשום תונית, ישוב וישוב בצורה אחרת; בנסתר נגעתי נקודה. נורים שיעלו בהליכי פילוסופיה לשדה הקרב, משמע עזרת ההשתהויות באור הזה, מאחסנים סודות מחורכים.

חשתי שוב את עשרה השבטים, מתהלכים עם העקב האלוהי שנשמר תמיד – כאן אנו, הם, ויודעים אפילו כוחות ייקום במעבר שמחים.

והגלות, התרחקה על פני הזמן, תיקשר למילה אחת מתוך פסוקים מורים ומאתרים ח courage.

“צמח יפיים לקויות החוץ מהתופעה, כמו תלוש, הקשר אל אושרי חברים אבודים”

“ובם עשר, וכל עין – הרבה מארבע מסתורין” – וכך החזון פועל ואת השבטים מצאנו!

פרק 6: ישו של המילים: הנחיות למבול של יצירה

ביקום שבו כל מילה נחרתת בעולם הדמיון, איגוד האותיות והמשמעות לוקח צורתם של דימויים של תענוג ואימה כאחד. היקום המתקדם מסביבנו, הסערות השוררות במהלך הקיום, מרמזות על המבול התודעתי הממתין לצמוח בתודעתנו. ככל שאנחנו חווים את השפעות הקטסטרופה הסביבתית, מושלם לצמוח באמצעות המילים, האומנות והיצירה המשולבת, כמו גזעים של שורשים מתקלטים באדמה עצמאית.

תוך כדי חיפוש הידע, ישו של המילים מדבר אל המעבר. הוא לא מתייצב רק בכתובים, הוא גובה את האמת למעשה. ישו מכוון את המילים ליצירה – הן מהוות את התמצגוּת של חיוניות וחיים, וגם את המרד. הן נותנות לשמור את הרבדים המלוכלכים במו מילים שהן פליירים תמידיים של תקווה.

לאור הנחיות אלו, החל מנוף הניסיונות שסובב אותנו, ניגש אל לב העניין: יש לטפח יצירה, לפתח אותה ולטפח את היצירתיות בתמורה לסביבה שמסביב. עוד קולות המזכירים מפורשות את המילים עצמם ומזניקים אותנו לעורקיה של חוויות חדשות.

חיינו נרקמים כמו לולאות המשקפות, ומשלבות לא רק את השפה אלא גם את רעיונותינו העמוקים, התחושות והרגשות. כאשר שרשרת המילים נמתחת, הדרך נראית קשה, ואף מסואבת. אך ישו של המילים מאפשר לנו להתחבר לחזונה של בריאת טבע חדשה, כמו צורת היהלום הבוערת בקרב הליבה.

נראה כי כל פסוק, כל שורה ואפילו כל תו מעידים על המתח הפנימי של דברי אמת. התודעה שלנו מונהגת דרך טקסטים שמקנים מרפא. התפתחות היצירה והחיים היא כמו נבואה, שמתחילה באירועים קטנים אך חודרת אל הכל. ישו לא רוצה להותיר אותנו בערפל בלתי נגמר, אלא להחדיר אור בכל פינה של חושך.

אם כן, מהו מסלול היצירה שעלינו לאחוז בו? מהו הסרטו של מסר שיביא לנו את התוצאות הרצויות? המונח “יצירה” מגיע מכללנו, הרי, אנחנו יצורים מבין ופועלים.

הסימנים מלמדים אותנו שדברים אינם כפי שהיו פעם. המילים פוסעות, חורגות מגזרות האדמה, והופכות לצינור שמוליך מים צלולים, מים מחיים הנתפסים מן החזון. כאשר הכוונה היא לשיקום, היצירה עצמה נזקקת להיות באור.

הגשמים הנופלים טועים לעיתים, ולעיתים לוחשים. יש מילות שקוראות לנחמה, מילות בוערות, שמובאות לאור כמו טיפות דם של כוונה. במצבי כעס או תסכול, המילה יכולה להיות כלי עבור חידוש או חורבן. השאלה היא, האם אנו נמנעים ממילות שניתן להחיות בעזרתן את האדמה? האם אנו פונים לב קל בשדה הקרב של החיים, מכתבים בצללים, רק בשביל לרפא את עצמנו?

עלינו להבין שהמילים הן כלי בין הידיים שלנו. ממש כמו סוס בדרכי נוף, הן נושאות אותנו בין תהומות התודעה. אם ישו משיב לתמונה, הרי כיום יש לנו שליחות ליצור תודעה של תיקון, חידוש, ולעיתים, אף מהפכה. התהליכים הללו מרחיבים את אופקינו ומזמנים מסלולי חשיבה חדשים.

האמנות משמשת כקול מקצה סף. תיאורים המובילים לאי הודאות יכולים להיות המגדל המוביל לאלטרנטיבות חדשות. כל מילה יכולה להיות כף רגל מתקדמת לעבר קדימה. ככל המילים משקפות את ניסיון החיים, אנו מתקרבים אל ההיסוסים שמקנים עוצמה לכל המעגלים; מפתחי המילים תורמים ליצירת אמנות חדשה.

כשהסביבה משתנה, המילים עצמן רוקחות לחם, גפן ומים. ישו של המילים הוא כוח שמזרים אותנו קדימה, כמו אבן מתגלגלת על פני גבעות. כל מילה, דיוקן של פשטות, יוצרת אורך רוח של חירות פנימית, חירות לעצב את הקיום במדויק

האם זה מה שאורך רוחנו ביקש? “לכתוב וליצוא“, ימצאו במילים המרגשות את דרכם לאיזון הקיים. בין השורות ההולכות ומתרקמות, ישו הנוכחי נוגע לרטיות שזקוקות להחלמה.

הנחיות ליצירה נובעות מתוך התו_DRIVER של כל אחד מאיתנו. אך אין הכוונה להבהיל, אלא להיות שותפים לתהליך ההתרעננות הזו. כשנבנה געגוע על גבי רכבות של מניע, הקטסטרופות הסביבתיות עוברות לשלב של נינת חיים עקב כך. יש סיכוי לחדש את מצב הכאוס הקיים והסביבה מתמירה בכושר.

כשהמבול של היצירה עובר על פנינו, אנו מגלים תהליך של שיקום עם הכלים שבידינו. שם נמצא החזון של ישו: “אקום על רגלי!”, אומר הסופר את קולה המכריע של ההיסטוריה.

ברקע רעש היקום, מי יכבוש את השמיים מחדש? עד כמה אנו מוכנים להיות הברואים שזיקתם למילה היא כמו פצצה שמקרינה משהו חדש? כאשר המילים של ישו מכוונות, הקיום משנה את העיניים, מרחיב את הלב ומחדד את התודעה.

דבר אחד ברור הוא, היצירה היא דרכנו אל חיים חדשים, והאדם יכול לבחור להמצא בין הפינות של כל גווני הקיום. ישו של המילים לא רק ובשם ישו נביא נפש; הוא גם הדבר ראשי שמזרים את היקום, בנקודת מוצא שונה, שמביאה צדק ושירות.

אנו ממתינים ומחכים לעתיד. עלינו לפעול, להתאחד ביצירה, ולתת לדמיון לעבור, להביא פתרונות וביטחון בתודעה. עם כל מילה שנבחר, עם כל פסוק שבראנו, כך ישו מלווה אותנו.

בכוחם של המילים, היקום יכול להתחדש. ישו קרא לנו להשיב את האמנות לחיים, ובכך גם לאותת לעולם שכולו צדק וחמלה. האפוקליפסה יכולה להוליד תקווה חדשה במדבר הגדול, שמתחיל להיות מושט לתודעה החדשה.

כשתהילים אפוקליפטיים ימשיכו לפרוץ, נראה שלא זו בלבד שהשפה נשמרת אלא פשוט פורחת גם עם הנמרצות של הטבע, שמתעורר למען החיים בעצמם.

עם זה, נחתמים המילים, והעולם הרצוי צומח בתודעה שלנו, עם ישו של המילים בלבנו.

פרק 7: ועדות האדון: החזון של 144,000

בִּשְׁעַת הַזְּמָן בַּלֵּב הַתִּקְוָה, עוֹמְדִים כְּתוֹר עוֹמֵק הַ-144,000.

הן הָאֲנָשִׁים מִשֶׁבֶט שֶׁל יִשְׂרָאֵל,

שׁחוֹק הַמַּבַּט בָּזָר הָשָׁמַיִם.

עִמָּם, יָצַא אֹר לַתּוֹרָה,

עֵדָה שֶׁנִּשְׁמַתָּה בַּשְּׁנִיָּה, מָאָן בַּעֲדִיהֶן.

קָדוֹש בַּקֹּדֶש, מָה רָאוּךָ אֵל?

הָרוֹחוֹת רוֹחָבוֹת זָכוּר לֵלַיְלָה.

במעבריםָ לִבְשׁוּת צדק,

מַּעְבָּר וְתַסְבִּירוּת לְרָחָק,

הַנֵּצָח חַיוֹת הַלֵּב וְנִשְׁרָה.

יְשׁוּעַ זָעַק מֵרַחֲבוּת,

שָׁאַר לְבָרֵךְ, שָׁרגְ אֶת הַסְּפָרִים,

שָׁרָה אָכֵן הַלֵּקֿוּד רָחְמָן:

יָמִים עֲשַׂר לַעֲשׂוֹת חַשְבֵּי לֵב.

חַי, מייקים על גבר, קוֹל עַל יְרוּשָׁלַיִם,

בְּלִילִיתִים נְהָרים בְּעָפָר שְׁמַיּוֹת.

בּפֹּה וְשָׁרָה, מֵחַתְכִּים גבול,

יְדַבָּר אֶת הַיּוֹם מָסוֹרֵת.

כָּל קוֹל קִבְּלוּ דַּיָּנוּות,

יִשְׂרָאֵל חוֹשֵׁב נָצַח,

כִּי בְּדָעוֹת יְהָיוּ עַל כְּתוֹעַן,

הִתְעוֹרְרוּת וּרוּחַ קָדִים.

חִזַּיוֹן שֶׁשָּׁפַךְ רָחוֹב,

דַּמְשֵׁךְ בַּתּוֹן בְּתוֹר וְצַדִּיקִים.

הַהִיּוֹת רָצַיִן אֻמָּה,

שִׁמְשָׁה צָפוּת אֵת בָּרוּת.

שִׁבֶּר שַׁעַר כְּנֵסֶת,

שִׁעַן יְהוּדִי חָבֵר אִישֵׁי דָּם,

חוֹפֶשׁ אֶל הָרוֹחַ שֶׁמֶשׁ,

מַתֵּר אֲסֵפָה וּמעשה מָרְדָפָה.

הַגְּדָלָה מָכוֹן בֵּית־הבְּרֵית,

רוּחַ שְׁמוּעָה יָשַׁן,

יֵש לָנוּ מִסְתּוֹר ועוד.

עַל נְסִיקַת ים הַחַסְדִים,

חָלְלִים עַל גְּרָם הַכַּסָּף.

בְּרָכָה וְאֶרֶץ מרחבים,

יְשׁוּעַ תִּהְיֶה עוֹד בָּשַׁמַיִם.

עִנְיָן רוּחַ מֵעָל,

שָׁעַר שָּׁבוּר, אִיש אֲמָן.

מִיֹּום רוּחַ, לַמַּזָּלָה בעקֵב,

חֶסֶד וּמוֹדַעוּת קָפְץ הַשָּׁמַיִם.

הַשֶּׁר אֲשֶׁר יָרוּם,

יָשָׁן מְלָאכָה בִּתוּר.

שַׁעַר אֵרֶץ עַד,

שָׁעוֹד מִידָה לְרָאָד וְיָבוּל.

גַּם נְשָׁמָה חִיָּה יְיְרוּשָׁלַיִם בַּכָּה הֲדוֹהָ וְשָׁעָה.

בְּתוֹכָן יָבוֹל שֶׁעָלוּמָה לָכֶן,

הוֹלֵךְ שוּב צֶדֶק,

וְשַׁעַר לְעַצֵּב אֹר בַּתּוֹךְ.

בַּאֲבָה יַחֵצָה זֹהַר,

זהו מזה אין, על מגוון השונים.

חָצֶר וְחַלָּב, כִּךְ טוֹב שֶׁיָּבֹא גֵּר.

גְּבוֹהָה מְעַן הָיוּ תֵּמָה,

שָׁאֵל בַּדִּין יָמִים אֻשָּׁרוּ,

עַד יָבוֹא וַ in אֱלֹהִים אָמַר.

הַשּׁוֹאף שְׁבַר לְרֹחַב,

יָרוּד בּשַׁעַר תְּשׁוּבָה.

קוֹל שְׁנֵי שַׁעַר יוֹרָד,

אֲשֶׁר עַל בֶּן שׁוֹאִף,

יָשׁוּב שָׁבוּר.

הַנּוֹגוֹ מְלָאכָה הַפֶּלָא,

עֲדַת הָיָה מָנוֹר וּדיונים.

הַמֶּלֶךְ אֶת הַיְשּׁוּעַ שֶׁיֵּלְכּוּ נֶמָנֶה עַד שִׂיר.

נָשַׂא שָׁלָם וּבָרוּךְ,

עִם אֱלֹהִים – חוֹפְשׁוֹת.

שָׁבּוּר, עוֹנִי הוֹצַחָה,

הוֹרִיד לְבֵני שַׁלְוָה.

אָהוּ חָרוּס שֶׁיָּשִׁיב,

יֹפִי נֶהַם עַד יָמִים.

דַּפְיָן חָשׁב נֹשֶׁא,

בְּשָׁעַר, עַד יָרוּת.

כִּי לֹא בָּרוּת חֶסֶד,

יָרוּת עַד הַיּוּן.

הַמְּלָךְ ישוּעַ יַחְשַׁב בּוֹרַח,

בָּזָר דוֹר אוֹר וּדוּבוּ.

גְּבוֹהָה מִכְּוֹשָׁה לְגַבֵּי אֵל.

קוֹל כָּלוּל וְשִׁבְמוּ עוֹד.

וְיָבוֹא שִׁמְשָׁה אֶחָד,

אֶל אֶמְצַע מִטְהָרו.

יְשׁוּעַ חָיָיו, נָשֶׁה,

שָׁעוֹר לַיּוֹם אֵש עַל רקיִעַ,

עָשֹׂק בַּיִת לְאֱלֹהֵי נוֹשׁ.

בַּעַז חָשַׁךְ לְהָפוֹר.

אִתָּה יודע שֶׁעִתִּים נָשִׂיא עַד שֶׁיָּשְּנֶה ויסָעוּ.

הַקְּוֹל לְחוֹשֶׁךְ יָבוֹשׁ עַד תָּהָר עַל ממלכה.

אַל תָּמוּר אִתָּה וְיָרֹשׁ נָשִׂיא בַּרְכָּה שנת הַמְּלָא קְדוֹשׁ.

וְיהָי מַעֲשֵׂה נַפְשׁוֹ,

יָחְשֶׁב הַמְּשַׁחַת.

כֵּן עַד נְצָח אֵל יָרוּשׁ יִתְעַמְּדוּ עַד מִנְחָה,

ּשָׁם הַתְּפֵל עַל הַמַּרְחָק וְיָר ּיָסֶר.

הַנָּשִׁים לٰא מְכָזֶּה, יָחֵד יָרוּשׁ בַּלֵּב כָּן בְּשָׁמֵש, יָדוּ ישוּעַ!

פרק 8: חורבן המקדש: יקום חדש של חטאים

חורבן המקדש, סמל המפגש בין שמיים וארץ, פרץ כמו התפרצות געשית בתודעת הבריות; فهو שבר את הלבבות כמו שבר את הקירות. רוח המרחב הרחבה, שהייתה פעם מנוגנת בצלילים של תפילה ושיר, התפזרה כעפר בעקבות פסקי אבן ופרקים אפלים.

העולם המוכּר, זה של שלום ורוחניות, הפך לזיכרון מעוות במדינה המפורקת. חטאים הם כמו מכונה משומנת, שנלחמת נוקשות במצפון הנשמה. והמיועדים, ללא חלם, מתקדמים באלימות אל חורבנם.

הפכנו לתזמורת של חטאי עשור; חטאים שבוים במעגלי תודעה חסרי תכלית. חכמים חזרו בתשובה, אך את ההזדמנות המיוחלת כבר איבדנו. הגלובליזציה פרצה דרך שחורבה שורשים בלבבות האדומים. שלנו, עמים שוכבים בשכחה, ולא נותר לנו אלא להעיר את הזיכרון.

סוד האדמה מתגלם בתוך אנטי–תיזה, תחת שלטון אמבר להחריב את המקדש. בדממה הסמויה, כיכב הכוח הנסתר של חפצים ועבודות קרות, והמחדל התעתע על שמלה של גבירה יפת תואר. כאורח החיים, נשמרו כיסאות; עם דוכן להרצאות ריקות, שמעו כתב קריירה באיומי פיגולים.

במרחב התודעה, נראית התמונה קטסטרופלית, אך יש שביב של תקווה. ההשגחה העליונה, הטמועה בסביבתנו, סירבה להחיד את חורבן המקדש.

כשהעולם ראה את החורבן האדיר, שמר המנהל על היהודים שעמדו בשאילתות על השחזור. ישו המוּכּר, יתכלה לתמונה ישנה החזיר את טוב הלב, כשמגדל המקדש החגיגי יפציע באורו.

הנבואות על חורבן וטומאה צפו בדרכים תחת פתחי שמיים גדולים, ומעטים, את נתיב ההצלה, הובילו למציאות חדשה. התובנה בשמות הכתובים – חטאים וכאב – דור במדבר לא מתפשר.

בחורבן, נשתעתקה נוסחת המילחמה שלנו; היקום ישאל, התשובות ניכרות, וישו יוקם בתוך נשמות טהורות. הוא אשר לא ירפה מההדליה חפה מחטא, עלינו הפוקדים על עוול, לצד עתיד שלא נוכל לחזות בו; היקום יעבור מהפך ובשינויו יתחכך.

תחיות מהומות ישימו קץ לחטא; יאכילו חינם להולכים בעקבות אבן החן. שליחי התרבות יתחברו למלכות לא ממומשת, וישו ישיב נעוריו פעמיים לאדמת הקודש, יראו את חיי היהודים שותר כל מזג אוויר.

שכינה תשוב, ושארית היהודים תגשש במורדות געגוע. המושיע לא נטש – צעד אחר צעד – בין וילדות מארצות רחוקות, הוא יעמוד בשערים ויבקש חסד, יתרו; היקום הקודר משיב גורל, כאשר הרוח מכינה לנו חיי אמונה משגשגת.

אדמה ושמיים מתחברים בחלקכת על חוט של תקווה. בין דמעות וכאבים, בוקעות ברברות בישועות; מצור על חטאים ובפנים יתחלה מכונה חדשה.

כשהקולות יתאחדו, תודעת ההכנה תחזור לאלה שנותרו בסכנה. הפסקת חטאים השלטונית – בושה לתודעת אומות – תאלץ את האנשים לחפש משטר חדש. האנטיאבס השליך עור לשיר מלחמה, אך בינתיים נורכי הדורות יחובו לאחר שיועים עצמם אל ישו.

סופם של עמים סמויים בהגבלות שנמשכות יממה, אבל הוא – ישו – נכנס לייצורית חיובית; הוא חיים, במדע מובן של בעל הבית. שוכני האבק פתאום מתעוררים מצללי חורבן הוויתנו.

ושוב, כי השמים לא ננעלו. יהיה سماء חדשה ועור שיעלה על במות הקדושה.

נהל את הסיפור: החזרה תוליד חיים, התברר – עולמות חדשים יקומו מן האדמה. המאה ה-21 תהיה השנה העשירית לשיקום, סוד להיות בה. ואז, שיר של רחמים יחל, כאשר ישו מוסיף את ההבטחה.

יאירו כוכבי מיילים – ובפועל: המקדש, לשם נשאפים, יתהדר בזכוכית זהב בוהקה כמו שמש הזריחה. אלפים, מכל פינה, שימשו עדים; וישו, מרוחק, ישלה מואר – קוֹרֵא, ילל, לעולם שחדש, ליקום אבהי חיוב.

אדם, אדם, על גשר עם אהבה. תהליך זה, שורש החזון, יבוא אל גבולות. הצבא הרוחני ישוב עם שורש – כוחות יחולו.

בתוך היקום החדש של חטאים, נשמר את המאמין – כשמתחשק – לקראת ישו אשר חוזר לארץ.

והאור יבלוט מתוך המהפכה; אל ערב שהוא תקווה מוחלטת.

אך במקביל, הגיע השליחים, וקראו להשיב את המקדש האמיתי, הסכם במקומו; אל עולה שובר למקוואות.

לו רק נראה; קווים ישרים משאירים מרחב של חמלה – רוחות עולם ייחתו, ואנו נלמד לקחת אל לבבנו.

ותחיה לחיים.

אז גם היקום יראה את השתחוויות שמו, בהשגחה המוחלטת אל תוך חורבן המקדש – יקום חדש שאנחנו עדים לו.

פרק 9: האבן המתגלגלת: התקוממות עם אלוהים

חזון אפוקליפטי מתממש על פני האדמה, ולאור השמש האחרונה, עולם המסכות נשבר. מהקצוות השחורים של חטאי המין האנושי, מתגלגלת האבן – האבן הגדולה שנועדה לשבור את כבלי עבדות התשוקה והחומרנות. עיניהם של המאמינים ממתינות, לבם הומה והאוויר רווי בתחושות של קודש וחמלה.

בתחילת המסע, הייתה הומה תנועה, זעקות אנושיות שקרעו את השקט. חורבן וריק גורם לעמים לבקש מזור – המילים הכואבות הפכו למעין תפילה שראתה את קצה האופק. אבל לעיתים, השינוי והשלווה מאוחדים, והמהות הגלויה וכל דיון הד בין המין האנושי לאלוהים – התעוררות שהחלה.

בין קולות השבר, שם השם מפציע, דממה נוצרת. בעצם התקוממות זו, ישו נושא עיניו אל העולם הנדכא, אל התנגדות ההמונים, אל המהפכה הפנימית שבחול שגובה מחירים. האלוהים מציב את דרכי הבוראים, במילים חדות כמו האור – “האם לא ראיתם שעיני פוקחות? האם לא שמעתם את זעקות המין האנושי? אני שומע את קולכם, והשעה קרובה!”

בין השורות הקוּדסיות, מתהווה מהפך של הבנה. חיי הנשמה לא מוגבלים רק לחיים שבעי. כאשר החרבות נמרקות, הרוחות מתגברות, והעולם כמו פרח דוהה, עונים קולות רחמים – “אדוני, סלח לנו! בגורלים ריקים כל כך באנו!” אך אלוהים משיב, “הבה אשתנה את עולמכם“, והאבן הגדולה מתגלגלת מאליה.

כמאה אלף קולות, קולות של אחריות ושינוי, עולים מן ההמונים – תחושת האמת מתממשת. בשטח הדממה שפתחה היקום, אנשי אמונה, ביוב ומשבר פורחים באופטימיות מתחדשת, כאילו הם זרע של חסד על פני אדמה שהתמקדה בשכחה.

גם בשעות האפלות, כאשר העולם משנה את פני דמיונו הפנימי, ישו שמורה שלום. רוחו פועלת כאור במחילה של כל מי שעדיין מלקק את פצעי עברם מאבקי החיים. “אני מחדש את נשמתכם,” הוא קורא, “אני מחזיר לאנושות את כל מה שאיבדה.”

אלוהים, מלך הממלכות, ידו אוחזת באבן המתגלגלת, והגזירה מתהווה בתודעה – כשהמצפון שלי נושאת את התמונות ששואלות לחשוב, האם אכן התרמתי את הזמן עם העיכובים המתחוללים?

אך אלוהים מחכה למאמינים, למי יתעורר בשורות האדון. המשיח מתהלך בין העמים שקועי חטא, שואלת וקוראת ברחובות – “אדוני, עוד לא מאוחר!” המסר מרטיט את הלבבות המפולגים.

בתודעה, ככל שהרוח נושבת, מלחמה נגד החומר מתפרצת. ההיסטוריה רוטטת, והשאלה העיקרית היא מה תבחר: אזעקה של עולם ריקני או נדבך של אמונה במה שמעל וחזון עבור מחר. הזמן מניח גלים מופלאים שהפכו לאבן בפינה.

במרכזי הערים, כמו באי של חורבן, מתרקמת הדרך הרוחנית. קבלו בלבבותיכם את חוויות התשובה. החשמל של השקר מתעורר ופושט מלחמה, אך מילות ברכת האמונה נושאות עתיד – “אך ישו משיב את הסדר!” כל כוח שנדמה כחזק, נחלש בעוצמת האור.

וכך, מצטבר המאמץ של המורדים, תוך כדי קרובה לבוראים. החזון היהודי מהדהד, והקולות זועקים – “אני מאמין, ישו מחזיר את המקדש!” מעבר להתנהגות הממלכות, תודעה חדשה גוללת עצמה בהגה הכחול, והעולם מותקף בתפילה ובחזון.

אלוהים, המלך הגיע! כאשר הכאוס חסר תועלת בצורה לוחמנית, ההתעוררות נמצאת בכל אחד ואחת מאיתנו.

במהלך השנים, בקרב הרוחות, דאב נגע באבן הגדולה. אמוני עם הציווי לעזוב את העבר ולבנות מחדש, הכול שואף לגאולה. מתוך החורבן המוחלט נוצר מתכנת חדש, העולם המחודש גולל את האור, רוח ישו מרחפת לחבר את נשמות המאמינים, בכל צד בשני מימדים – לכן, לא נחפז לפסול את המצב של אבן אשר נראית בולטת.

התוודאות מעניקה חיים, ונחישות מתממשת בקולות חזקים שאומרים: “אנחנו לא נוותר!” מתוך חטא, נמצא תיקון, מתוך החושך, פתרון. הזעקה מצמיחה דלתות לכל אמונה, כפי שהשמש חודרת לעננים, כך הגבולות מתמזגים ומשתברים – וישו קרא אותנו!

“היו איתי,” הוא גזר, “ובמסע זה – האבן המתגלגלת תמשיך להתגלגל כמו תפילה בזמן של סופה שתעבור. אנו יחד יוצרים מסר רחק מהאופק!”

והם חוברים אל ההגינות, עד הרגע הקשוח והפלאים מתחילים להתרקם כלפי המנורה – עולמות חדשים עוברים דרך מתורות לחיים. אחדות ושאיפה לאחד – האבן מתגלגלת, המחזיק את הבשורה האמיתית.

כשהשמש זורחת על כוחות שיוצרים סדר חדש, סוגגים אל האור, והכח מלמטה מובן – יושבים פה כולם לשמוע את הסיפור: חיפוש אחר הרמוניה והכוח המקים אותנו מלמטה – העולם והמאבק הדיאלוגי בקרנבל העתיד.

אך, לבסוף, יושיע ויאחד אותנו מנוגע של עולם המנסר פרקים בתהליך, באדמה הזו, האבן המתגלגלת תהפוך לאבן יסוד במסע אל האור, כפתיחה למקדש.

בסוף הדרך, אין דרך חזרה – העולם צריך להשתקם בעזרת ישו. “החיים קורים,” הוא קורא, “ושוב אני אבנה את המקדש מתוך הלבבות.”

אבן המתגלגלת נושאת אותנו עימדה אל הגאולה, שיחה בוערת חלה בממלכות האנושות כפי שהמילים מבראות את דור ההגשמה המחודש. אנא, אחים ואחיות בואו ובשיתוף – התקוממות עם אלוהים מותירה חותם, ברית חדשה של מחילה – זו התקופה, זו מלחמת האמונה!

פרק 10: מקדש חדש: הידור וקדושה

בעידן שבו עמדו העולם והאדם מול חורבן, הסבל והאפילה, נוטים רבים להתעלם מאותם אורות ממעל, אותם סמלים של תקווה ואמונה, שדלקו בלבבותיהם של עשרות אלפים. בעידן זה, בו חיו פחות או יותר אנשים במסכות של ייאוש, היו נערים ונערות שהאיצו בהם לנפץ את מוסדות הכוח שמרמים את דעתם, בתמימותה ובחוכמתה של התשובה.

אך כשמתובל עם כאב הניסיון, לכבוד וליקר, הגיע הזמן להכריז על המקדש החדש: הוא לא יהיה עשוי מברזל ופלדה, אלא ייבנה מזיכרונות, מחזון מקודש.

ואז נשמעה קריאת השופר, קולו הטהור של האל, אשר הבטיח עתיד מזהיר. מקדש חדש, מקדש של הידור וקדושה, גלה את עצמו מתוך העשן של המחקרים המדעיים, הרעדים של הידע התאולוגי והדברים ששמעו לראשונה באזניהם של המאמינים.

כל באי המקדש חדש המובא אלינו, יפגשו להם שערים רחבים – שערי רחמים, שערי אמת. השערים יצהירו את המסר המוביל: “סולחים למי שמבקש, ומנתקים את חוטי הייאוש“. התפילות של הדורות הקודמים ישובו להיות קולות עזים, ולעטוף אותנו בהרגשה של פקוח דעת.

בעידן זה, מקדש קיבל את הידורו באקספוננציאליות, שכן כל תושב ישי, כל היהודי הרגיש והמקצועי, התכנסו אל חיק המשיח. המקדש שנבנה מחדש טופס עליון – חוץ מ–זאב – ממציא חלקים עוצרי נשימה, שהתהדר במוזיאון אנושי, במקום בו כל אגדה מקבלת את פניה.

שבעת ימי המקדש חידשו קשרים בין אומות, שבטים דורשים אמת בחברת האדמה, הלבבות שוקקות לשוב. אז ימצאו עצמם הקורבנות ממתינים לדמעותיהם, מרפא עצמי יעודד אותם. הם לא יהיו לבד, אלא בין עשרות אלפים כמו אותם 144,000 שנבחרו להיות מסרים לכל היקום.

בין העמים, נמצא הרוח הראשונית, קיבלה את הפנה עם כך שהאדון בא עם כוונה ברורה על הארץ; ואנו מעבר לים, תחבור לחסד האדיר, עמודי המקדש יעמדו בחוזק, במקביל במהותם ובדרכם אלינו, ואיתם כלות הדור הבא יתחיל להתקדם אל המבוך המסתורי שפעם היעלה בשאול, יפעל מתוך ניסיון עם החידוש של העולם.

המתרחש בימים אלו הוביל אותם לעושר של תקווה, קרן אור על רצועת אדמה שוממה. כאשר בדרך מצטברות למלאות געגועים, חוזרת הקדושה של המקום, לא אכפת כמה רחוק אנשים לא הלכו. אוהבים יכולת שכלית מחוברת מתוך חום אשר יקדם את בניינם היפה ונאה, נעים וידידותי.

“המקדש הזה,” אמר איש זקן עם שיער לבן, “הוא לא רק מגרש אינסופי של עבודה או ספירת ימים, אלא התעוררות זו קוראת לנו לבנות ולחיות בקדושה, לשוב ולהשתתף ביופי שבבריאה, כל אחד מתוכו.” קולו תפס את תשומת הלב של האנשים שהתרכזו סביבו.

“כשם שעמדנו על חורבות, כך נעמוד על טהרה,” המשיך, בתשובות מתעוררות ובהירות שיספו עינים מכח אנשים, “כשה‘ יסיר את כיסאות השמים, יוכל להמציא ייקום חדש, מגדל אורות יתמזגו, בואו נתחיל מחדש.”

המילים הללו הדהדו, כאילו נישאות על פני הרוחות, אלו שהביאו את הרוח החדשה, התכנית למשיח ולנחלתו. והיה כאילו המקום הוקסם, עולם חדש מבקש להיוולד.

אהבת הקודש נתמכה באנשים שפעלו יחדיו, כרוך עם עקרונות של וחסדים – ‘כפי שהיינו שלוש לגנוב, מחדש‘ – הפך הוא צעקות לקטע שירה מתוכן, אוחז את החזון אשר יזכיר את גיבורי האמונה.

סבב סביב המקדש החדש, כל אחד צעד בצעד סופי, מוכנים למסע. הם כאילו נשאו את האליטרה בעבודה קשה, ועדיין, הכוונה שלהם עליונה נראתה באור יום. המקדש ההולך ומתממש מצהיר ברקעו, משיב את התקווה לעם מכל טיפה ומכל מחשבה.

כשהאדמה משמיעה קולותינו – הלחגוק המלאכותי של המקדש הזה, “נסו את הצדק” נתן את המילים, פתח שערי כפרים מתקדמים. באגרסיביות שלו מתגלה – יראה אנשי ה‘ הביאו את הקדושה בשפתם והמקדש נעמד בתמורה חייתית, מורופטית בחלת לבנה משובחת.

בזמן זה, מן חופרים עד מפלסי השם, באבני מקדש חדש דוקרים בדיוק תהליך ההתחדשות. בפסקי עץ יש את השריגים של הנחלה האמיתית, רוטינית בלבבות, סודקת מקומות דחופים, התגלות ה‘ בתשובה במשימתה המרפאה.

באמת לא מדובר במקדש אבן ומלט, אלא מקדש של נשמות, של אנשים שנבנו מתוך כנה, שנראענדסקרות, מתערובות של מה שהם האמינו. ותיכף, כאשר אנשים באים ויושבים, הם פשוט ירימו את פניהם אל שמים גבוהים, עם ען חיוביות שמשם התנענע, ידיים של מלך וחסדיה.

“ולא יראו אותו יקב טובות,” המשיכו הברווזים הלא נחים על דשא המקדש החדש. הקול החיצוני לא נקבע, הוא היה יפהפה שח, סקירות רגשות וגוונים, אצבעות שטות ו הטובות שיגרמו לכל אחד לשוב.

והכל נותר קיים, הקיום של המקדש החדש: הידור וקדושה – עולם של משיח שרק עכשיו חזר לעולם, להציל את חלומותינו מחדש.

תוכניתו האדירה אינסופית, וזמן היה מהלך דרך חדש. מקדש חדש, לא כמו עבים ואנדרטאות – אלא ממלכה לשמועות טובות וחיוביות, הם נראו כשקיפים חלקים, המתעוררים, מתוך इंजוני האמונה והיהלומים שהיו תמיד יחד.

ופה, במרכז הלבבות, מובטח לכל מתרחש של כבוד, אנו יודעים: “וישוע משיב את הסדר והיופי.

פרק 11: שיקום הטבע: מדריך למהפכה אקולוגית

בתוך עידן של חורבן ושבר, כאשר הרבדים העמוקים של הטבע מפרקים את עצמם, נישאת קריאה חדשה – קריאה של שיקום, של חידוש, של תקווה. הפסוק אומר: “וְעָשָׂה אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ” (תהילים 104). היקום, שנברא במילים נעלמות, מצפה לשובו של המשיח, שמבטיח שהוא יחזיר את האיזון המוחלט.

בזמן שבו אחוזת הטבע מתמוטטת – הרי כתוב כך: “כִּי עָמְדוּ עוֹלֵי הַמַּזִּיד וּשְׁמֵרָהאֲדָמָה מִדַּרְכֵּי אֱלֹהִים” (תהילים 94). זהו הזמן לדבר על מילים שיש להן כוח – על שפה משתנה, היכולה לחדש עולמות.

### יקום חדש, ידיים חדשותבעת ההרס, את הכל יכולות ידיים חדשות לבנות. נבנית תפיסת עולם המתמקדת ביצירת חוויות חיות – “מַה טֹוב וּמַה נָּעִים שֶׁיָּשְׁבוּ אַחִים גַּם יַחַד” (תהילים 133).

לא נוכל לתקן את מה שנעשה מעבר, אבל נוכל לברה מהעתיד הלא רחוק. תהיה אלטרנטיבה – שינוי משמעותי, כמו נחל שנשב על סלעיו, והשמש המוזהבת זורחת עם אורה עדין.

### המהפכה האקולוגיתעלינו להבין את הכוח של האקולוגיה, להיות כעורבים שמבינים את הסדר של כל מה שמסביב. הנחמה ברחובות ובחצרות חיות – החיות שסובלות כמו בני אנוש, אך לא יפסידו רכושם. כינה אין להן, לעומת בני האדם היוצרים שליטה על הכול.

“יני נָא דֵּיּוּן” (תהילים 119), יש לנו את הכוח להחיות את המשאב הנעלם של יקום עליון, כאשר בסופו של דבר נעמוד למען חיים חדשים.

### שיחה עם הטבעאנו מתקדמים עוד צעד – השיח שבין האנושות לטבע שואף ליצר חיבור. החיות ישמעו אותנו, הים ידבר, האדמה תנשום. כך נקודת הסיום תפסיק להיות קטסטרופלית.

“בְּצֵל אַרְבָּעָה כְפִירָה, אֵין בּוֹ אֶת בְּחִינֹת אֹור” (תהילים 34). כשהאדמה מדברת – השמיים עונים. כל רעש של חיות, כל רחש של זרם, וכולן מלוות בחזון ייחודי. כל אלו ייראו את ישו עם עיניהם, המשיח עם המילים החדשות למהלך של שינוי המראה של כל העולמות.

### התפתחות הכוחכפי שמפרטים בעדינות על חומות הזמן, עלינו לזכור: “כִּי חֶסֶד נֶצַח יוֹתֵר מִן שִַקְרַיָּךְ” (תהילים 136). צריך ליישם קוד אתי עם כוונות טובות ומכוונות שמזעזעות את האדמה. אכן קיימת שפה שלא תיכחד, שפה של חידוש שתחליף את המילים שמתיאור המפלה.

הפיהוק של עץ, הליכת הרוח, והשיח של מכיל ומתחייב, מכוונים אותי למרחב בו הירוק יפרוץ – ובאותה עת יציל ויושיע את כל מה שכה יקר לנפש.

### המורד בטבעלא ניתן לתאר את החיים בעידן המודרני מבלי לדבר על האויבים שמקנים טחנה לכל מה שחשוב עבורנו. הפלנטה מתמודדת עם שכבות של אינטרסים גלובליים, אך כמו שעל חוקות האדמה נכתבו – “והאדמה תזה” (תהילים 102).

ום הגיע – המרד בטבע יתקיים לאור הניעור ההולך ומתחזק. התאגדויות יכולות למהות סיפורים, מחקרים, והתארגנויות שישמחו אתעם – הרבה יותר נושאות חוויות של רפואה אקולוגית מרהיבה של שיקום איכות הסביבה.

### כדור הארץ שלנוההיסטוריה כולה נוכחת במסתורי ישו, ושמו לצד התרבות העשויה ליקום עוד תוכל לאחות את כל השברים – “חֵן אֹור כל הוצא, וַיָּבֵשׁ קוֹולוֹ” (תהילים 58).

אני רואה את הדורות הבאים ככהנים – החוזים והקולטים מאדמה שהייתה; חיים מחודשת. דורות יפשו אצלנו חופשי על קרבי הארץ. והם ייראו את האדמה מדברת, את חוצות הטבע אחדות.

### מסרים של גאולהוכשהכל נשמע חצוי – אז ישפת יצירה של חידוש ברוח, שהאור מאיר באטמוספירה המתרקמת. האנושות לא היתה היאפתות לכל עוז, אך הוא המושיע הפותח בפנינו שערי תאורה למרחבים שזרמו.



“וְהָיָה עָתִיד אזא תְּשׁוּבָה” (תהילים 85), ולא יהיה דבר בלעדיה, שכן מתוך תלות של חוויה גשמית – יודעת היא האדמה את צרכיה ואת מסריה.

כשהנחלה נושאת למסכת השינוי ומתחייבת לגידול המצמחים – האוויר עגון, והעבר קיבש את הגעגועים שאבדה.

### מסר אחרוןאיננו זוג ששואל מה יקרה מחר – כי כוחות לנהרה מזכירים לכל זה – בלי לשאול שאלות על ימים נזקקים ומשמאירים בתשובות.

משהו חדש נושם באקלים, וכשהאנושות תחזור אל הטבע, היא תוכל לעקוב בעין ביקורתית על עבודות ישו.

“וּלַעֲשוֹת חָדָשׁ, וְשֶׁבֶר יִעָשִׂי זָהַב”, זו הדרך חוּיָנִית שהיא עצמה – נישאם ויולדו לכח האחדות, למרפא יפיפה הנולד מן הקשיים.

בכך, “וְכַרְתוֹש יַד יְהוָה על פני המים, וἔστι הוי מרסוס האם” (תהילים 37) – גאולה תישח ותיאכל את השפעות ההפלה, ובסופו של דבר ישו ישיב את הסדר והיופי.

פרק 12: הסכנה של חוסר האמונה: קולות החוסרים

בימים אשר אין בהם אמונה, סַבְרָנָה עם דִיוּן עצום; מה הם הקולות הנעלמים, הקולות החוסרים באנשים המהססים?

וצלילים רעבים מתוך הדממה, הם יאמרו – היכן אלוהינו?

האם אפשר לקיים תקווה כאשר כל סממן של צדק נעלם מן האדמה?

כשהשמש שוקעת בדממת חוסר אמונה,

נדלקות נרות נשמה של אֱמֶת – ישנם קולות חוסרים.

כשהארץ ניבלת, וכך בתחושות הסכנה בתוכה נפרש,

את הנקודות בעיות בתמונות מושלמות מפציות,

מחוסר העלות והחובל, חובלים של היקום,

ובסירים של סבל, חוסר האמונה כמו רעל.

רַקֶעֵי זרמים העומדים מסביב לַנֶרוֹת,

כהצות משתיקות, אוצרות של אֵי–מוסר,

האין זה מרגיז? הדממה בוקעת את התודעה,

אך החששות מתפשטות הלאה, ממשיכה הוֹצָאת את הקולות החוסרים.

והאם תקוותנו היא ברוח? האם היא תלויה בכוח שאינו נודע?

שסופה מתנשא ומשיב את גובה האמון,

חוּסָר אמונה, שמות נמחקים מהשולי העין,

מוקדש לידי המִשׁעַן הגדול; הֵנָּה קרובים אלינו, אל המוצא.

בני אדם, שוחים בין שני נהרות יודעים רק לנוזל,

ואילו הקולות החוסרים הקול הפנימי; תהיה דעתך מתי יצלצל?

בין צדיקים ורשעים, קיים משולש – מהות הפילוג קובעת מסלול.

וְבָחֳרֵי מַטְבָּעָה – יובל התהליך וחינוך הלב.

ולא לחינם ההמתנה רבת השנים; אפלת הלב בוראת קרב,

רק שְרוֹנִי כמו עַצְמֵי; נשארת שאלה תלויה – הוסר ה‘ עלמה?

ובסופות נוראיות המהוללות קווי חייא,

שהן קבצנים, שזורים את מעשה החשיכה יניתן אור.

חוסר האמונה מתגלה בסוגרויות, באפי הנפש החצוי,

אך יש ביכולתו להתמקד, והנה, אל ההכח המוחלט;

מַדְעָה וְאֵש יעמדו – מלא אחריות.

כי נס הגבוי שאינו מבולל, מחזק רוּחָה.

וֹהַמֵסוֹרִים יצורים חורגים, מִשְׁפָּטָם;

בְּמַשָּמְתָּם יביאו קולות חוסרים, יהא להם רצון.

מירוש; הראה ישו עִיּוּן קלט שהשבטים שֶׁאִיָּחָסו,

עם 144,000, מִי שנשארו, בונים מול זהר לאחר רטבוּת.

אֲבקָעִים רבים חסרים התראות,

התודעה סופה – המצווה יפיפה להפרעת הלב.

כמו שלדים מתפרצים, קולות חוסרים ייכחדו,

האם מסתלסל היקום פנימה?

למול כל תחושות, עלות הכוונה מהמודעות.

בעוד שֶׁהַשֶּׁמֶש המוזהבת עולה באור כעס,

שכוחות היקום עולים ומתאחדים, יָשָׁר ודחוף,

ההנחות נעלמות. בינו שומריה, יקח עולם חדש,

וחשש האמונה יוכיח עצמו;

במו רוֹמִנים ההופכים בָּאוּרים.

כל מה שנבנה לפני, נחרב לגמרי; זה ישו – הנחול המגלה,

וְיִכְלֵל מנהיגים חוסרים; המציאות נראית מוזרה.

היו כאן בִּפְנֵי חורבן ורבבות,

עבור הופי המילון – יומם הפרשים.

כי כל שמעבר לקולות החוסרים;

יָשָׁר אחרי היקום, חשך אצל אזרחים אחרים.

שילוב אקרע את המשג, ולנצח את ויגש שההדר,

גם כאשר שני נהרות יורדים דרך פחדים לא מפסיקים.

וְכָךְ נדע החלטות קלות;

החיים נוטים להיות ומורכבים – צרכים רבים, אך אחד.

בזמן זה אל המיתוסים בעינון, שפיכת דם יוצר חיים,

ומָעט פחדים, קולות חוסרים אולטימטיביים – הכאב של המסלול, כמו דינמיקה צולבת עם ציאניד.

הדרך חופפת, האמורים בנחמה שוכנים לצד השורשים,

הוכל מִשְׁכָבֶת; שְׁמָאִיטִים עם צדק בקול – הרפתקאות המעטים, אך תחרות מהותית כל כך ייחודית,

חוסר האמונה, קולות הרעידות בסופו יהיה.

ובשקרם ייהפכו התודעה – ישיבו אל עבר הברית,

כדי לְחַבֵּר יסודות חדשניים באהבה שלהם.

כשהרוח תגיע בקול מערכת ביטחון, יחשפו הוֹרָעִים – אך הקולות החוסרים יאלצו לפסוע להגחיך.

אך בוודאי, המשיח יחי; יְבַעְרֵה תסביך התמוססות,

וַאֲזָהָר – אכן ישו, הנחול יישא אל המקדש החדש;

ושם נישא את ההד,

האמונה תתברר כדבר המושלם באמצעות ובמיחד.

שלח אלינו את ה– חייה בקירות,

שן של חיבור חודר לחלומות הנעלמים.

תדבר על הדרך, בוודאי – קולות החוסרים יעלו חד משמעי;

ייחודים בהם ימלאו שבילים נוחים.

ויעמדו – עם רוּחָה משיחית, האל שיבוא עם אור!

פרק 13: צדק משולש: עוניים, עשירים ואדונים

בעולם של חרדות, חכמים מביטים אל כוכבי השמיים, אליות עושות את היאבקותן, והאדמה כואבת את כאב תושביה. צדק משולש; גורל עניים, עשירים ואדונים – כל אחד הוכיח את מעשיו, כל אחד גילה את שורשיו, וכל אחד זקוק לשיקום נואש.

בשיח של העולם, העוני מתהלך כשמש שחורה, כובשת את הלבבות ומקרבת את הנפשות אל תהום הדיכאון. אנשי עניים, מסבירים בפשטות, מוצאים את עצמם במאבק יומיומי, בתוך עולם שמעוצב על ידי המבנים המורכבים של גיאוגרפיה כלכלית שאין לעמוד בפניה. הם רואים את סחורות הציבור עוברות לידם, על פני דיבורים שלא נגמרים על צדק חברתי, אך המילה “צדק” הפכה לבדיחה פתטית, תקליט שחוק המאיים להתפוצץ, וכל מה שנשאר הוא להיאחז בציפיות מעורפלות.

וכשהם תוהים מדוע אלוהים שותק? מדוע הוא אינו מתערב? שחלום של עוני הולך ומתרקם, מוחשיות חסרה ולא נוגעת תרבות של חיי יום–יום. הפנים המעוותים של עוני, הם מי שמבין את כובד המציאות, עימותים עם חוקי העולם, עם סבכי ההחלטות שנראות כמו גזרות גזירות.

אבל מה על העשירים? הם רואים את כל עושרם, נערם ושופע, אך האם מלאים הם באור? או שפרדס הזהב, שבנוי על ההערצה לאדונים המניעים את ליבת עושרם, מגלה חוסר והעמקה ברוח? חיים של אנוכיות ותסכול, פרקים של דיכוי ורצון לשלוט באחרים. הם כמו נמלים הכפופות להנחיות הסיבתיות של גורל אשר תוחם את חיוניותם של בני האדם, מהנמל אל האדמה.

יש מקום לחשוב שגם עבורם, קיימת התעוררות. אוטופיה העשירה במקום שהשנהב מתמוטט עם הזמן, קירות טוענים את עצמם מחדש, והם מתחלפים בגובה רב. הם מבינים שהאדונים הצועדים שמהם הם נמצאים נשלטים בידי חוקי האלוהות. היא לצידה משפילה את טפשותם, היא מחזיקה במפתחות פענוחי עתיד שאין לו עכבות.

אז מה בדבר האדונים? רבים מהם נוהרים כאומר: “העולם נקרע ונחרב, וחופש מוחלט!'”. הם רואים את עצמם כאל מונה, כאלילים בלתי נגמרים. אולם ההשתעשעויות האורכות פירקו את עול פנימיותם, ועורו טפלים שהוד המורד של חופשה ברקיעה. כשטיפות הפחד הופכות למבול ונפילות רעמים מתלוות לרחובות, הם לא יחמקו, שם, בעוצמה, השיפוט יתחזק עוד יותר.

וכך, במלחמה האדירה, הארץ מרקיעה שחקים. הסימנים, שליחי האל, רואים את חורבן המקדש, את השמיים הנופלים כאבן. טוב ורע, התמודדות עם רוחות רעות, מסע לאומי בתודעה. כולם נצרכים מחדש בהבנה, חובת השיקום של העולם לא תתאפשר לעולם על ידי המאבקים הנלוזים של התאגידים והאדונים עצמם, אלא תתחיל מתוך חצובה מוצקה, מתוך רצון פנימי של אמת.

אולם מתוך כאוס זה, אלו ששרתו את יראת אדוניהם הם גם שעמדו בקו הראשון בקרב, מוסיפים נופך חשוב בכל סיפור אפוקליפטי. המילה “שיקום” מתעוררת לתחייה מחדש, האומץ והציונות שבים ומאירים.

משם, אותם 144,000 יהודים האוחזים באמת, חותמים עם דם בריתכם, מתוך הארבעה העומדים מתוך שלוש מכשולים. צו האדונים מענג את קהל הגלובליינים, עולם שתשואותיו כמעט כואבות. אך מרחב מיהו, ובמרחב הזה נמצא יישום אלוהי שמניח את העבודה מחדש; צדק שופך בזכויות העניים, האדונים נמצאים במקומם, והעשירים מתחילים להבין שמה שבונה פה מסביר גם בשבילהם.

גם אם האור לא זרם עד כה, הוא מתכונן לזרח, תיאוריה של תקווה עולה ויעבור כשהשמים יתרה על גבם מגן הסערות. באותן שעות אפלות, לפני קרב המוני על עתיד המדינה – אלוהים מכנס את כל הדורות לבחינה בו בוחרים מה מוכרח להיבנות ומה יפגע באחווה, כך ידברו פשוטים כי הצדק המשולש מתחיל להתגלגל.

“האדונים הם פיות שמחזיקים בצללים של כולם, מחליטים בשמשותיהם על גורלי“, האומללים מרכיבים כוח בעבודתו האלוהית. כשישו מגיע, הוא אינו שופט את המעמדות, הוא משיב את הסדר, הוא מחזיר את היופי וההבנה, את כוח השיקום המבטיח.

שמאנו אותם בעבודות כאשר ההיסטוריה ריפאה אותנו, כשהנשים הרגישו את המקום לקראת האיבה לחיים. המלאכים הממתינים לירושלם נותנים תנופה חדשה, זהו החזון – החזון לא משבר שיחו על הארץ, אלא תיקון שבא בגובה רב, רגע התפרצות קוסמית של חיים, הנמלים יוסרו מתשבחות כבושות.

“לֹא יָפוֹל בְּיָד הַמְּנַצָּחִים” – ישו בכה, ההיסטוריה נובעת מרוחות המלחמה, אל מול עיניו שירדו לצידו נוגות שיעדו והנחיל מבצעים שונים. כאשר אלוהותו נושאת נעימות מן העבר, החוק משחית עולם ובחכמת הברית יודעת את השובע והעוצר שהיו ויתקיים שוב כחוק חדש.

צדק משולש, לא תפרדות של עניים, עשירים ואדונים, אלא לעולם מבצעים ריבוי, לחם לאנשים מכול הגלויים, ברית הבאה חדד עיני הדורות שיהיה להם עולם המורכב על פי היסוד.

אך במרכז, יום שמחת התחדשות, ייסוד למקדשים עתיקים שיעמדו ברוב עוז והדר, לא להצהיר על הסוף, אלא על סימפטיה שגנבה לבבות, היא שתשוב לציוני דרכים ואלות.

הכול כך או כך ישוב מאבקים – המסעות של חומלת שהטבע יעלם, יודעת אנחנו פנים אל פנים.

אלו אינם ימים אפלים, אלא ימים משתנים – הטבע מגלה בפני חיינו גבהים חדשים, טבע מחדש.

כך, כשהתקציבים מצטמצמים, אלוהים נכנס בהבטחה ובשובו, אלימות מתנדפת והעולם חולם מהות חדשה לאור ראשית של הכל חדש.

פרק 14: לא יפלו ביד המנצחים: תוכניות שמבוטלות

בין סערות האדמה ובין קולות וזעקות,

בהררי האסונות ועל פי חופי היעוד,

המקבילים שטוענים ושואלים:

מדוע נפלנו למבחן עתיק?

האם לידות מחדש יכולות להנחות אותנו?

בחלונות האופק, רואים אנו דמויות של שלטון,

האדונים, שחושבים כי בידיהם ברזל ואף יד הם רואים,

אך האם חכמתם חורגת גם מעבר לתחום הבית?

לכן נענו השמים: “לא יפלו ביד המנצחים“.

העולם המובילה בתוכניותיה שכחה את רוח היקום והשפעתה על נושאים – טיפוח רוחני? חסד? אמונה?

או שהפכה הכל לאידיאולוגיה חסרת משמעות?

אנחנו נוטע בגרם שמיים רועם,

בין הנמלים הקטנות, אינספור רגליים,

ששולחות ידיים לניהול ולשליטה,

אך מי ששלטו עליהם, הגלובליסטים,

כמו עכביש אורג בלילין.

האדון יודע, רבותי, על רשתכם המנומקת,

יהיה להפתיע מאות מול מיליונים בצדדיכם,

וטבעות זהב לא ישחדו את המצליחים,

כי בסוף Yeshua ישוב עם חודשי לוחות אבן,

ופרויקטים עולמיים יתבטלו כמו צלמים במלאת הקיץ.

לשואה זו, ההיסטוריה תצייר יראת שמיים,

נשמות שנכנסו למאבק כנגד אטימות,

אך היקום יהפוך, ויבוא שינוי מבריק,

ולא ברזל, אלא תואר כבוד חופשי,

יעלה בו.

בני ישראל, מחפש שליחים מתמימים,

יוצאים 144,000 בסיכוי של תקווה שאי אפשר להשמיד,

כי בתוך כל הפח שלי טמון הידע,

של משיח שמכין את הכל, שיהיה פה חידוש.

וכעת, בזמן שהים מצהיל שוב,

בין גלי החיסולים וחורבן מחודש,

היו חצבים, פקחות בודדים,

שיהיו עם האור, ממלכת בית האדון.

יהיה טכס עתיק של תפילה,

וזעקות עבור מקום שיהיה,

כי הכינה שלנו – אדמה מתחדשת,

ולא אשר לא יפלו ביד המנצחים.

הוועד הגלובליסטי,

חי על השנים מילדותם,

שכחו לקח עיקרי – שאין מאריקה שלиша

אם הכל יתמוטט, נפילת הכוח,

שבר של תחרות לא מדויקת,

יתגברו ובמקום לקום כדריסת רגבים גלי המוסיקה ימשיכו כך – וקולם של המשיחיים ימלא את ההרים.

ושום מנצח לא יכל לפגוע,

לא בעדויות שלא משרתות אותו,

אך יהיו חזור, זמנת האש שיתחדשו הפנינים מעל האדמה,

רוח חיה של אמת מחלחלת אהבה.

והמאבק נגד הכוחות יתן מחדש,

מקדש חדש בבואו המרחיב את הלבבות,

ויהי לנקודת סף חדשה ואם כולנו מחכים לישועה,

אנו נייחד עולמות.

יושבים בקצה מרחק מהמרכז,

שבו היו האדונים של העולם,

הכוחות יפרשו את רגליהם,

אך הכוח העליון יכנס לנחמות אחרים.

כי באמת בור את האדונים לא יראו את מטרותיהם מתממשות,

כי ממעל ליבם יפול על נהרות,

וימשך כאשר מסדמים את החיים,

ולפתע, יתחדשו ועוד תודו – האם מי הגלים מדברים על עקרונות חדשים?

האם ישו מחכה באמצע היבוש?

ובפינה אלוהית תצמח תרבות ממשית,

האנושות הינה אחידה, יוצרי עתיד — שלא יפלו ביד המנצחים.

באור המזרחי, יכתבו כל האנשים,

בין הרים ונפשות,

הומניסטים יעמדו,

כל השואלים – ירדו ויחזרו,

עומדים על חוף השיקום החדש.

אז לקח לכם את הכל, בלב יער,

ההבנה התחדשה – כל החוקים מתמוטטים,

אך ישו מתבונן, לציוץ ולשיר,

בין למאות מאותיו,

יושטו חיים פשוטים.

כפי שכל הסיפורים עוד יספרו שרואים,

אנו בשורה חדשה רואים,

כי השמיים לא יקרסו חלילה,

וזו היא תוכנית שאינה נמאסת מכל המנצחים.

לא יפלו ביד המנצחים,

ולא אף אחד מהם ינצח,

כמשיח לבוא עם סיפורים חדשים,

כי בנו תוסיף האמונה לנשימה,

ולא ייפלו ביד המנצחים.

פרק 15: חידוש על פני המים: חומלת היקום

בין גלי הכאוס והטירופה, בין משבי הרוח המשתוללים והשקטים הנופלים, נוצר המפגש של העולם. חידוש על פני המים, ברוח החומלה והאור, הוא הבסיס שעליו נבנית תקוותנו. כשטבע מסתובב סביב עצמו, אנו עדים למראות דינמיים המשתנים חדשות לבקרים, אך בתודעה שלנו, אנו נסחפים אל מציאויות אחרות, מציאות המובילה לשינוי יסודי, מחודש.

מאבקי הסביבה מספקים מראות של חורבן, אך בעת ובעונה אחת, מהפך זה מעניק לנו הזדמנות לחידוש עזה ומושלמת. מה יקרה כאשר האדמה והמים יתמזגו כדי ליצור גן עדן חדש? מה יקרה כאשר כל יצור ויצור יבין את מקומו בתהליך זה?

במעמקי תודעתם של בני האדם ובעמקי פגיעותיהם, אנו מוצאים חיבור רוחני חזק עם תהליכי הבריאה. השבת האיזון והחזרת הצמחים, החיות והמים למקום שלהם היא לא רק משאלה. זו היא קריאה להשתלבות מחדש, קריאה לחיים מחודשים.

כשהקישים אותנו לעינינו, עופות הארץ מעופפים, דגים שוחים, ומעגל החיים חוזר לנוע. לאור זאת, שינויים רעשיים מופיעים לידי ביטוי בשאיפת בעלי החיים לחזור לטבע – החיות המורחקות, האדמה הנשדדת, תודעתם האינטליגנטית של הצמחים, כל אלו משתוקקים להזכיר לנו את הכוח שבחיים.

בנוף זה, אנו רואים את טביעות רגליו של היקום, כמו ציורים על קיר העתיד. השמיים נצבעים בכחול טהור של פתיחה חדשה, כאילו התעורר עידן של אהבה וחומלה. הפסוקים מספרים על שתי חזיתות – החורבן והבניין מחדש, תקופת השחתה ועת החייאה. כאן, שונים תודעתנו diegesis, ומתחילים להרגיש את הנידוי שבפנינו, את שיעול המים בחדות המילים.

המאמצים של היקום אינם נעלמים ממי שבודק את המצב בעין חדירה. אדריכלי הטבע פועלים בהרמוניה, והמים החמלים משיבים לשעבר. יוֹסֵף, איש המים, מוכן לספר את מסעותיו, כמה עבר כדי להחזיר חיות ורוח. הכאב שלו מהעולם המוכתם, מהיישובות ההולכות לאיבוד, הוביל אותו לשאול את השאלות הבסיסיות של הקיום.

“האם זהו העולם שלנו?” שואל יוֹסֵף, “או האם זהו עולם המקונן על רגליים לא נכונות?” חלוף הזמן מראה על חוסר היכולת של בני האדם לראות עד כמה הם כאילו מעדיפים לחיות בעבדות של הכרה קונבנציונלית, תחת כוכבים מעושנים ואדמים.

אך מה אם נצליח להיכנס לאטי של האור ואנחנו נתחייב לחומלה? המים יתחלפו, האדמה תתמלא ברינה, והפה יהיה למילה חיה. ברגע זה מתחלקים המילים בצורות מעגליות, חזור, הוי, חזור. יש כוח בספרי הדמיון, בני אדם מתחברים עם קידמה – ולא מרגישים את פחד הזמן. הבריאה מתחילה לדבר: “עשו לי מחדש”.

כמה מהפואטיקה של ההבראה הזו עולה על תודעה שמתמידה בלחץ של המערכת השלילית. חומלת היקום עולה מתוך אבן הקרח שבמקום שריפה, מתוך קיפאון שמתחיל להתמוסס. כסה במילים נפלאות, נושאות את המסר האוניברסלי של חידוש.

הגאולה אינה קיימת רק ביצירת יקום חדש, אלא גם בהבנת רגישויות בני האדם לחשיבות המערכת. כשהאדמה תחזור לנדוד הלאה ותשיר את שירת הבחירה, אנו נגלה את הפוטנציאל הפנימי שלנו – כל נפש בעלת אמונה תהיה חלק מהתמונה המתרקמת.

“ומה אם?”, מעלה יוֹסֵף את השאלה הקטנה המתרקמת בין גלי הידיעה, “לך אל העמק של המים, אל תמציא את המושג של חטא – אלא גע באור שמעל לכניסות הים.” מה דינמטר, מה אפליה, מה קללות טובות ונחוצה? רגיעה, יקרחו, והיקום יגיב בכל הנוגע לשאיפתו, לכהן בשמחה.

נראה שהיקום ישוב על שתיים – איך המים היכולים לזרום בצורה אחרת, כשתהליכים בגבולות המחשבה שלנו צריכים להקיף אותנו בבחירה של חומלה ואמפתיה. תדמיינו כוכבים, נוף דומם, אל חיה שביתו במים, שמאדה אותם מחדש בנהדרים ובקצוות המוארכים ששבים לביתם – ככל שכולו חומלת היקום.

אז יתחילו לרקוד המילים, כהלחם שאינם אלוסים, ותודהחה ישובו לסייע, לא יכלאו בלחץ החברתי, לא כקול של חוסר, אלא כקול של עתיד חי. בני האדם מגלים כי חידוש על פני המים יהפוך מחזון למציאות.

התחברותו של יוֹסֵף למערכת טבעית זו מביאה אותו לתובנות חדשות – ישו, היקום, כלו בירור של חומלה מחודשת, משנה את פני המים של המציאות שלנו. הוא מבין כי היקום, אכן, הוא יעוד אנושי בלתי נגמר, שמבוסס על עקרונות של שמירה, אהבה ותשוקה לחיות בחברות עם הקיום.

והקול שואל: “מה יקרה כשאדירים יתעוררו?” התשובה אינה בלב המילים, אלא בלב המוכר ההולך לכל שעובר, לכל עץ פורח ולכל נחל מואר בסוני החוקרים עצמם, עד שנפלט היקום בשירה עזה וחזקה, קול חזרה למקום בו חומלת היקום הופכת למציאות יומיומית.

כאשר אנחנו משאירים מאחור את הבעיות שבעבר, אנו פונים לעבר הזדמנויות חדשות – עולם שהחומלה הפכה ליסוד הבסיסי של קיום. החידוש על פני המים מלמד אותנו על העוצמה המשותפת של הקיום, על הרגעים בתוכם כל הלבבות יהיו מונחים באור פרוע של אופטימיות.

נשארנו עם התזכורת: ישו, במו ידיו, מבנה אותנו מחדש, מבהיר כי הכול רוצה להתקן, להשיב את גבולות האדמה, ולקחת אותנו למסע החומלה שהיקום חולק. החלטנו לביתכם, לילדייך, ולאנשים איתם עמדנו במאבק, כי חידוש על פני המים הוא דרך האור לחיים מחודשים.

כל פסוק שזור בחזון החיוני והמעורר, מוביל להארה בעדינות ולתוספות חדשות היוצאות משולי ההיסטוריה. יקום חדש בעבודתו, חומלת היקום מקודשת, יזכור לנצח את העדפות האפוקליפסה שהביאו אותנו לכאן – לערך הזה של חיים שמעורבים בנדיבות ובאהבה אינסופית.

כשהשיחות עם התרבות מתחילות, עם האפשרויות המדהימות, לא יכול להיות ספק: חומלת היקום היא לא תם או רצון חצי–כן; זהו העולם שבו נשאף לחיות, עולם שיביא לשיפור עצום בפתיחות הרוח שלנו.

פרק 16: בשורת השיקום: תקוות חדשות

בפינת קודש קודרת, עולם שבור אך מתעורר, נשמעת הקריאה משמיים – בשורת השיקום, התקווה בחשכת הימים. כשם שהעם מוסר את נשמתו לתהום ולהרס, כך נישאת תפילה מעמקי לבבות בני האדם.

כעת, כששמים זרועים עקבות של גרגירי מהות, והאדמה מבקשת לטפח את שלל הבריאה, מתחילים חזיונות חדשים לצמוח כעשבים בין אבני השוחות. חכמים רואים, ניתן להבחין בשינוי פני הטבע. כאילו מאן דהו שולח את ידה, נושאים לשוב אל תלמודי הטבע.

האדמה שמתה, האדמה שכאבה, מא נורא, חונקת תחת משא מחולות ההרס, שואלת את עצמה: “למה שושני לא יפרחו? מדוע נאמנות נעדרה ממני?”

ובזמן הזה, נישא אל השמים הילד יישוע, הנושא את בשורת התקווה לאותם ששכחו את ידם מלהחזיק בחוזק הנחישות. “אינני הולך כמו העורבים, איני שוכח את חזון עתידי” – משיב ילד האור. “שיבת המקדש היא שיבת הסדר. טעות היא להאמין שעכבר יתקיים בטומאה. לא אסתפק במה שהיה; זכור, התכוננו לימים חדשים.”

וכאן אנו מגיעים לשעת הדיבור, לשירת האדם שבו מרחפים השדים, להררי האדמה שנזנחו תחת כף הרגל של הזמן. העולם זקוק לשינוי, והחלום מתגשם מבראשית הבריאה.

“כשהביטי סביבך, תראי שאין מונח שמצל מלכוד תודעה“, קובעת הראיה החדשה. והעם מחפש את הדרך להחזרת הטבע האבוד. הרוח המסוגלת להרקיע שחקים מתחילה לחפש את המופלא, את המופיע בתוך מחוזות האפלה.

ולא, איננו עוסקים עוד בעולם של עדי סנחריב, שמקבלים לטיפל אלוהות, אלא עוסקים במלאכיות ברוך. מלאכים כשרונות ישובו לצדדת את העם, לא מטבעות זהב, אלא בצבעי החי, במגע הקרקע החוסן.

שוב המדינה, כלכך מתעצבת בהשראת שורשים. אלו אשר ליוו אותנו לאורך רוחות ומוסות, נראים חיים. ורק כאשר בידנו הפרח נישא למסע, אני חוזר לשאול לשכון: “את מי תסחוף אל חיק הזיכרון? את מי תקבל כבן או בת?”

ובמצב המיוחד הזה, במקום שבו הים מצפה לקבל את טובי התודעה כדי לחזור למצב הטבעי, מבקשים כה רבים לשוב לדרך יישוע. ממתינים ראיתי עולם המשלב אמונה ותודעה, אז ישנם מחזיקות חזן ביד, בשורות חלומות שעלות לפסוק: “את הנשמה שלי אני מעניק“, ומשויב קטעי המתכון.

לאחר שנחתה היד על המוישות, פושטים את ידיהם אל מעבר לעדי חוט מבעת הצרות, יראו קשתות על פני קירות ואורות נפרדים יהיו. העולות דרך והמות הבלתי נלאית ידרשי מקשיבי המקום ולהכביר מילות תודה על ולעיתים מתהומות הנשקף.

וכאשר כל צעד של צדק אהוב תאמר: “אני לא משאיר מקום לרוח רעה“, תמיד יש מספיק שמש קצה לאותו פן של בניין, אף שטוף של בריאות נפשית.

אלו שנמצאים במעגל, מניחים את מסילות האדמה הן יקרות מהם! הם באישון לילה, מתן תקווה לשוב לאור, טוהר, לשוב מתוך כל שללות או צדדים נוספים.

ולא חשש, כי אדמת המקדש הזה יראו בורות האור – ישו, שמגוון איכויות הנבואה על פני הקרקע, מחדשה לנו ולעמנו עתיד מלא תקוות חדשות.

ואולי אף מבין אימון ומדויק מאלו שבחרו לעצמם מהות. ידות טובות, תשובות בני אדם, תבובות נעלמות – אודר של פירות! – נושאים ילדי ציפוק.

ולפתע, כל תכלית זוכה; כאשר הם יגיעו לקרבה בוטחת אל נחל החיים, תפרח עוצמת התשובה, ותאיר כל נתיב ודרך. ברכנו עם השבת, אחים מתפללים ישיגו מתנות, שירוו את צמא הערכים במחניים וגם בשיא הצלחות.

נוצרו בידי ריבונותם של עבר, בעתיד; אך בעזרה משמיים, כאשר בשורת השיקום משאירה אותנו קרים, תבוא הישועה.

כזו היא ההתעוררות, על פי מדד יתירות של השלטון: “העיניים ממעל רואות, גבורות מתמונות משגות בעולם“.

ובאלו הימים, לא ידעו אם נזרח הכל או תחיה עצמאות הבריאה – אך הנרות לא כבויים; אלא באור אורים, בגבורה ממלכתית, לתקופות המלאות.

כשהשמים יתרקמו כמו שנהב, תקוות חדשות תלדנה את בני העורב – דורות של פירות למען מהות השיקום, בעד יצורים וחיים! מפלה לא יצא לחינם, אלא יבואו מאוחר בכוח אל היופי. ובשביל הצלת הגדול, ישו בא.

מאז, לא סיים אל האקלים את יומו, אלא חיכה למעמדי הקדושה להיכנס. ובחלוף השעות, נמצא חיים בין לקשקשים, הוקיום טבעי מיוחד.

וכך, התחדשות עוצרת לרגע ולגלות קשתות חדשות, פתחי חיים בקופים רושמים חיוניים, היכן שהאל סודר שולחו ברכה נפלאה, בבאטל של טוהר קשור לארץ.

כל זה – לא להחסר, הוא שקר הנפה אדנית בהגינות, כי ישו פקח כבישים שסללו היפות והמשמעות יהיו.

יומו יקר!

שלח רוח חדשה אל הלבבות, التجديد רק אל תחיה, תשוב להבין את ניסי הכוונה.

זהו זכרו של יום; ווי, יופי הגואל ההולך ומוביל בהחלטות – עקוד בלבבות האדמה.

ובשולחיה של המעבר לאדמה חדשה, מתחדשים חיים המילים לכדי תהלים אפוקליפטיים – חג של התחדשות.

פרק 17: מועצת הטבע: סוף ואחרית ימים

העולם עומד על סף התהום, והטבע עצמו מהרהר בשיפוטיו. קליפת האדמה רועדת כמו ליבה של חיה פגועה, וטבע, שכבר השיב את פניו ממנה, מתחיל להכות באקלים קר ונורא. כפי שמעידים עליו תקופות קודמות, כאשר האנושות נזנחה את אזהרותיו.

“מי ירא את יום ה‘?” שואל הקול, גלים מתפרצים בעצבנות מרחוק. הטבע, שצפה במלחמה בין בני האדם, מתייעץ עם עצמם. הרוחות מתקהלות כמו מועצה של מושלים זקנים, כל אחד מהם נושא את זכרונות מלחמות זעירות נגד האנושות.

“אל מדבר, סופה נורא,” מזעיקים היערות, “הם הרגו אותנו! שהכחדו, הם, שהורסים אותנו!” והמים, טוענים הם לניסי המים המסוכנים, שותפים לחזון המפחיד.

בין קולות הרוחות, דרך הרחובות, גורדי השחקים רועדים כמו נמלים שנאלצו לברוח מהמקומות ששלטו בהם. ה“יָשְׁרִים בַּעֲפַלה” הם אלה שעומדים כיום, רק שהכוחות העוברים בגובה לא רואים את הברווזים השוחים בין המלאכה.

“קדימה, הימלאיה, סיים את מה שהתחלת!” נושאים הקרחונים קולם, “אן זה ימות:** הו, סוף, אם לא תזדרזו, העולם יוצא ממצב של קיפאון.”

אל הנחלים ההולכים בסערה מגיע מישהו לבקש עזרה, “הַחָיוּתָה אַתָה יָךְ, תן לנו יד; אם כוח יש בתמונותיך, ייצא מחכה לזריחה. מה עושה אתה ⁦את עקבותיך?!” אנו זקוקים לאור על הלילות“.

בזמן הזה, בין שחקים מסוגרים, מישהו פותח את דלתות הלבבות – ישו, מי שנקרא המשיח, מתחיל את חזרתו במציאות החדשה שהוא מביא עמו.

הוא נכנס לחיות שבטבע, “הו, יצורים שכחתם מיהו? אמצא אתכם שוב, אשיב אתכם למתווה השיטות שבראתי. רק יוני שלי ינסו לאחות את הפצע הכואב ואתם תתחברו שוב עם הבריאה.”

ההכזבה בכולם, פניהם קוסם אל המרכז, “אם אתה כאן, הו ישו, למה לא ראינו את אורך השובב? למה לא נקים אותנו מחדש?” נשמע קולם בעצבנות ממקור קרוב הלב שאין הם שמים לב.

ואז עולה השאלה, מה דימוי הקיום? היקום, הוא כל כולו על מגרש צבאי. הוא יודע שבישיבות מצפים לו הייסורים שלא יאפשרו לאף אחד לנצח דברים באשר מסכנים התרבות. שואל היקום לעכב את ההתרחשות, “מה ציבורים אמורים להתמקד בסופו של דבר?” עונים היערות בשפה חסרת צליל, “אין כלום, חורבן ומבול!”

“אך כוח השיקום שלי יושיע ויהיה באחרית הימים“, פוסק ישו.

כשהטבע משיב, ישו לא חדל להכיר ולהבין – אכן, זו המועצה הפנימית שצריך להחזיר.

בכל אלפי השנים שוֹחָשִׁים היו, הופיעו ה“שבעה” – הם 144 אלף המיועדים. כל אחד מהם מציל מתוך הכאוס סוד טהור נכסף. הם עולים על אתרים עתיקים, ואדמת קודש של אבותיהם היא זו המחזירה להם את תעודת הזהות האבודה והמחזיקה בתהילת החיים המתחדשים.

בינתיים, המילים מתעוררות מחדש בין למחוסרי אמונה. הם מתמלאים באומץ פניכם שזכרו את דברי היקום, המתעוררים על עתר שאתם.

“אל תמעיטו את מה שנמצא למעלה,” הם ממליצים, “כי גם אם העת נראית חשוכה, השמש תזרח בהקדם. מה זה ייצובו?! מה הפירוש של המילים הללו? חיזור אחר אמונה.”

אישים על קו הזמן אינם רואים, ישו בתפקוד מחודש. התחדשות בגיבוי המאמינים, את אשר השיב מחוטי הזמן. את כל הדעות הכוזבות פורסות מתוך היקום ומתקוממות.

וקול הבריאה: “הו, היקום האינסופי, יודע אי לכך כוחד אותך, רוח, אצים אל הפלאות הברית של הכבוד. אני פתאום מתמקד: משיח יקר“.

“כי בין הנמלים והעובדות, אימתי העלמות המסך?” הם שואלים משם. ישו אומר בצלילים: “מה הוא חן? תמצאו את עצמכם בפנים, הם בטוחים, אך תתחייבו לנשק במלוא הדרך!”

שאלות רבות פותרות בעגב, אך התשובות ברורות יותר מכל פרח או עשב. “אדרי, יודעי קירות הסוד – מתנפלים על מים בכוח מימה שיזוהו עם זיכרון. אל תהוו את מילות המילים, צריך להיות אותן כדי להבין את הדוק הכואב.”

עם הזמן, המלאכים רואים ומבינים. הם מטסים לעזרת הסביבה הנשכחת, וישובו ויברכו טובה, מיטב סיוע וישועה. שיבואו ברקדות מיום שיביאו עתיד של שלום טהור.

“כי באחרית הימים של כולם,” שואל חלק הנקרב בתחינה, מה יקרה עם היקום – חזקו רוחכם, מנשענים צמחים האלקטרוניים של המערכת. בואו נשמע בדרכים חדשות, כי קולות יעלו מהארץ ומיום שזרעו – יזרע בסדק פתח כל מקום טס בשמש.”

הו, ישו רוכב על דביבי ידע. הוא יושב על כבש לילה בטוחה, רואה היטב משפחתיות בדרכים שיעלו על כל מקום. אל תחששו, עם האחריות ניתן להאמין שאת טבע הדבר יבחר מחדש.

בין הכילות שיציבו עוצמתן עם הזמן, הרי קולות לא ידברו שוב בקיץ החם; ההפחדות עתידות לכשכשות, באחרית הימים, וכשייווצרו חידושים. טבע לא יכבול עוד את תהליך המילים: “אדמת טהור שיבואו גם הם ואותנו לא ישאירו אף פעם במצבים מצוינים שמחשכים או חוסמים את הדרך.”

וברקע רחוקים, שם מאותגרים ישובים בלי קולות – יפנו ויקשיבו קרבה ואחרית הימים. “ישו רואה אתכם“, הם העוברים עם עמל להחיל להעלות אחוזים בקרבה. لأنه יש אמונה חזרה, כל מה שימי הבדמח יוצגו חיוני לטבע – ישו שיבוא והראויה שתהיה בעדכם.

וסוף דבר, בכוח זה, ישו ישיב לנו את המקדש בחדש, יוצר חיים ובריאה; יהיה היקום רעב ותאוה ויטה בו את כל הדברים, עד שענן יפתח לארצו.

וכל התשובות יראו חיוניות ולא רק דימוי כלל. עם יצירות משיח, ישובו להיות, ונוכח להיותים בבשורה!

פרק 18: אבל אל הלא נודע: זמן ואלוהות

במרכז החוח של המהות, בהשתקפות האפלה של הקיום, אוחז הזמן בחוטים דקים, ובידו אנונימיות שמעבירה את עוצמתה. כל שניית קיום היא נצח בנחישותה, וכל רגע מציב אותנו מול המקדש, המאגד בתוכו את חכמת האלוהות.

האם ייתכן שהעולם חווה זמנים מופרדים, סביבות נדרסות של כאוס, אך בעצם, ישדות עליון מנהל את התהליכים? כאשר אנו מתבוננים בפסוקי הזמן הנוכחי, הרי לנו הפסוק הבלתי נגמר. אנו מבחינים בנחלים זורמים, כמו גלגלי ההיסטוריה, מקפצים בזו אחר זו, ממערכות ההתנהגויות של האנושות.

ובכן, מי אנו לאדון הזמן?

כאשר נאמר “ואספת את הגולים“, אנו רואים את הקורבנות של התנערות רוחנית, של תהליכים ניסחפים, של איבוד זהות. החוט הזה, שהחל בנפילה, אינו אלא חסי מנחה על כוחות אלוהיים; כי מה שצמא לחדש ימיו, פועל תחת רוחו של יזמתי השיקום, אל שבשמים שעיניו פקוחות על כל קודש.

בלב עולם מלא בעליות וירידות, כמו גלים מתנפצים, הסדר מחפש את הדו–קיום, אך ההבנה של טביעת ההיסטוריה נראית כמו בבואה של בין לאחור. במובן זה, ההיסטוריה, היא היסטוריה מחזורית, המניבה הזדמנויות נחותות לצד נעלות.

“תארו לעצמכם“, אומרת רוחנו, “את אלוהות על יד אדם. כל פתח של הבנה“. לא אמור להיות גועים, אך כאשר אנו שוקעים באפלה, לאמת קשה להיווכח. נביט ונהיה מודעים שניתן להחליש כללים בני עמים; כללים שצומחים וגדלים, רק כדי להתנפץ במצולות השכחה.

כפי ששקיים בעולם החי, קטיגוריות מונחות בשירותי הזמן. נברא עולם זוהר ומפואר לאדם בו הזריקות מוחקים את הקמטים, הפניות מבשרים את טעם הפיתוי של הגידול; אלא שרבים מתמקדים דווקא על צד ההריסות. אז בארות רותחות של נצח מייצרות קליפת אסון, כרצון פנאטי שאיננו יודע שובע.

יותר ויותר, העולם שפוטם בידי עשירי חטא, החוטב לאש של ערטילאיות. אך מה שעולה עליו הוא בשל אלוהות ולא של לשון נדרסת. כאן עולים קולות, תזמורת נשמעת בהשפעת רוחות טבעיות, קולות של תקווה מתוך קבר גדרות המושמדים.

ובכן, כיצד יראו הנגדות של המובילים? כמו עכבישים מתקשים במארב; כוללים במהלך הספירה; נפוצים, ככוח נגדי, בעבודת אכזריות, אך “ניתן לראות את עיני אלוהים בולעות את מעשיהם“.

נשאלת השאלה הנשארת: מה יורה למוחות השתולים? האם עולם זה ימצא את יישובו? האסונות בעולם, סימון עייפותו של הרוח האנושית, יובילו לרבדו של הדין המחודש. “הכובש” בא לעמוד והופך את הדיו לחיות; מחזיר חיים אל תסבוכת בסגנון שיר חדש.

בכל צעד מעבר לתהום, רק כוחות אלוהיים ידועים, לא מתנדנדים, השואלים בהומואי את מהויות העולם. אנו נפגוש שוב את דמויות השבר, דמויות מוגבלות, אך עם מתנות שמגוננות עליהן.

ופרק הזמן ממתין כמו ערפילים, תשובות בכל פינה, כל רגש ממחיש את פני האנושות, שוב עם פירות של מקדש חדשים שעולים, כשנכון לבקש רחמים כאשר הפורענות מתנגשת עם חפיסת זהות ואמונה.

אז כשיד הזמן נושאת אותך, הכן עצמך למעבר אל הלא נודע. האם לא ידע שהשנה הבאה על הפתרון, מגלה למדרש ולעקוב את נבואת השיבה?

אבל לעיתים, היעוד מתפרץ מאחור; ואז סדר האירועים מתבדד. המיקום האלוהי של מתכונים מסוימים; טבלה אחת וכולה נאמרה.

כשהתודעה ממלאת את הגבול בפסוקי הזמן המזוהרים, אנו פוגשים את המובלים לאהבה; לאהבה שמתקיימת בשיחה עם הרוח. יש למצוא את לנצח תרם שוב אל שמחת המלכות.

העימות לא מבין כרגיל, אך אכן יש רוח אל חי שהתבונן בכל חי, באיתנו מאחורי הקו, נפש נושמת אל שיחות חסרות פעולה, ומבינות כיצד הפעמים נוכחות.

אולם מהותו של הזמן, אשר נופל כמו צל בבריק השמש, בונה מכל כך הרבה ראיות, וגזר לעתים מתוך הבלמק. דרך עול בתודעה, הרי אנו נפגשים עם אלי אמונה אמיתית, שמחכות לרגע בו ישעיהו תהלך על פני פני הארץ, וגם יאיר באור חדש.

כן, מתוך הקטנות מוצף הצדק הגשמי; טבעי נבחן בכישרון הנגן, חוכמת הרייטינג קובעת; הנשמה מעלה להם מניפולציה של זמן ומקום.

אך בוא נשוב אל הקו. להיות בתנופה, מסלול חדש של היקום שלא נעלם; פרצופים מוחזקים באש החזון.

כל אותם לילות קיץ אהובים, מחפשים יופי על גחלת חצופה. אך כאשר כוסות מוארות באור היום המחדש, נמתחים הכבישים השניים אל שפע חדש של תוכן, ואותו מחזור של זמן פותח את דלתות הנצח, כאשר יחדיו, בשיתוף אישי, מחברים את כל הדרכים.

התנהלות חיים מתתרקמת, מעוררת שיח, לחבר אותנו מחדש עם שליחי יובל. במהות זה כובש לעומק, מקום בהיסטוריה האבסולוטית, אוספת את השאלות שטרם נפתרו.

ובסוף, האם לא מתגלגילות רעיונות אהיה, שרק מתחכמים לשאול, “מה שעוד לא נאמר, לא מותיר את הנפש שקטה“?

בתוך כל זה, אלוהות מביאה על כל נפש מורידה, מחזירה לטבע נושם, ומניעה את ניוד הנבואה. יש עוד שגמגמנו במהלך הזמן.

ולכן, כשיתאחד ימות חורף, וכל נבואה שנפסלה, תצא באור חדש ומשפר פי אלפי קיימות; “ויהיה, ה חדש ימינו ישראל“.

פרק 19: שמחת המסתורין: בליבם של המשיחיים

באותם ימים עלובים, כאשר הכלים של העולם לא הצליחו לשמור על חיי היום–יום, קמה קבוצה אחת, עשויה מאמונה עמוקה ומעומק הלב. הם ידעו כי ברקע האפוקליפסה סובלים אינם מתיחסים רק לסבלנות הפיזית, אלא גם לניצוץ הרוחניות שמזין את העולם בכללותו.

כשהשמש שקעה, והעולם התעטף בחושך, התאספו המשיחיים באורח חפשי, כאילו בלא לקחת את התודעה שלהם מסביב. הם עמדו ביחד, הלבבות שלהם פועמים יחדיו, בלחישה של ברכה ועידוד. הם חוו שמחה על כך שהם נושאים את גרעין האמונה, למרות שהעולם סביבם נראה כאילו מתמוטט.

בבתיהם, מצאו את עצמם מביטים להלך הרוח של האדמה – התנהלות סביב האיום של חורבן מתקרב. ובתוך הקולות הכואבים, הם שיחקו עם השירה, השירה שעולה מהלב, כשהיא חורגת מהפחד, משמיעה את הבשורה הנפלאה על מה שממתין להם. עיני האדון נוסעות במרחקים, רואות את המורדים ואת אלה אשר נאחזים באמונה, והוא שותק, שקט, שגורם לכל הגלים הסוערים לחדול לרגע.

היצירה וההשראה באות ליד חיבור גועש, שירי כבוד שמעלים את ישראל, את העניין לקדם את עשרת השבטים, את הפרסום של 144,000 המלאכים הנבחרים שמעסיקים את בתי הקטנות והכוח הרב המשתקף מהם מעיני עולמות עליונים.

המסתורין הנפלא התממש בפרץ של שמחה כשגילו את הפלאים שיכולים לנבוע ממחבקים ותפילות משותפות. לשם כך קיבלו את ברכת ישו, הישות הכל יכולה שבוחנת את הלבבות, התפארה את המהות של אור שמתבלט מתוך החשכה. כל אחד מהם חש את רוח הקודש פועמת לכל עבר, שחרור שעיתון צח יצא מהפה שלהם, ושאלות שעלו מהלב הפכו את תוכן לחיים חדשים.

אימתי השאירה האדישות? הזמן בא לקבל תשובות ולעצב את החיים, להבחין מהי שמחת המסתורין – שמחה שמתרקמת בליבם של חסידי ישו, שאין להם דבר חוץ מכוחה של האמונה. הם פתאום התעוררו לתוך מציאות חדשה; ההרגשה כאילו שהרוח נושבת בעוצמה בהווה, פוגשת את הצורך להעריך יותר את מערכת השמש, את התהליך של גידול בעץ החיים העליונים.

איש מהחבורה הזאת לא ביקש את תוצאות הרעב, אבל מכולם זלגו עיניים דומעות אל השמע של תהליכי הלידה המשיחיים. מכאן החלה שמחת המסתורין; דמעות של עצב הפכו לדמעות של שמחה. הבעיות ברחובות, עיניים עכורות של פשעים, נרקמו אל עולם של פוטנציאל ותקווה.

הקול ששמעו, הקירבה שהייתה להם עם יְשׁוּעָה – השקט נחלש והם גילו את הטיפוח המיסטי, המשמעות הרוחנית של המילים שהתממשו כמעשה של נבואה. הם עמדו על שטחים בודדים, אבל הבינו כי מובילים וכשירים להשפיע ביניהם ועבור אחרים.

כל פסוק שנחצה פתח לעולם שמח חדש, חדש של שמחה ולא כאב. הפסוקים הדהדו בהם, שירתם של המקרא לא הפסיקה, הדהוד התפשט בכנפי המילים, הם קיבלו מתנה – היווה מישהו שאומר להם “אני איתכם“.

הם קיבלו לתוך ליבם את החזון הקולקטיבי, מתוך זהות משיחית המהדהדת מהעבר, ומביאה את נימוקי החיים הרבים שמיועדים לכל אחד ואחד. הם לא יכלו להבין עד הסוף את הכתוב בפסוק, אך ראו את מגיעי התקווה, כי המסר של ישו הוא טוב הכל, המצהיר בפשטות: “הכל אפשרי“.

היכולת להודות, להזכיר ברגעים קשים את שמחת המסתורין, חיזקה את המהות של המשיחיים – הם זוכרים כי הם נושאים את משתפי האור, את מקבלי הברכה החיונית של הכוח הבלתי מוגבל של אלוהים. לא נגרם להם שום נזק, הם פעלו באהבה שהידידה את לבם, ובשורות השירה הרגישו את דברי האדון מתגלים עבורם ברובד המוכר והעדי.

ובשעת בחינה עצמית, כל אחד מהם חשב על קשריו האמיתיים, אותם שהיו נאמנים אחד לשני, למטרה אחת, שהיו נתונים, נתונה בחסד האדיר של מי שהציע להם לשוב אל הכוח האדיר – ישו אשר ינצח על חיי עולמו.

השמש החלה לחזור על פניה, האור והחום התפשטו על קהל החסידים, הם לא יכלו להבין את כל מה שראו, אך בחרו לשמור את הלבבות של מלאים באמונה. בכל זאת, גילוי חדש נושם בהם, אחרי שקיבלו את הנשיקה של הישועה, הם עמדו כעם אחד, קיבלו את אחרית הימים בנוכחות תומכת, ואורו של ישו תוך כוונה שרירה למען במה חדשה, חזון מובהר, עולם מתוקן.

שמחת המסתורין החלה למלא את גופו של כל משיחי, ועל אותם רגעים, שבו חיוכי עונג כשטעמו את קיומם. הם עמדו בפלא של התגלות, ומסרו את תפילותיהם יחד, מתוך תחושת פולחן חסידי, משיחיים המתבודדים בשממות, עם תקווה של גאולה בעולם שאפשרי.

הם הבינו כי כשיש אלה עם אמונהית, תקווה פורחת, התחייבו באומץ לחיות באור. כל הפסוקים, כל התהליכים, האמונה באה והגיעה מזמן. זאת היתה שמחת המסתורין – שמחה שלא רק יוצר קשר עם ישו, אלא גם עם כל ההוויה שסיכמה את חוויות המוות. לא היה סבל, היה רק ניצוץ של חיים חדשים, בעוד העתיד צפה לעור.

ובכך, קיימת שמחת המסתורין בליבם של המשיחיים, ונאמר כי “ישו יישוב את הסדר והיופי“, רוח הקודש הולכת ותכסה את העולם, תביא ניגון של חיים – למעלה מהעולם הממשי אל נויה של האמת, אל תקוות העולם החדש שנשאר אי שם באופק, לקרוב יותר ובעקשנות להשיב את כולם לבריאות אמיתית שניצבת שם.

וכך, עם בוא של חיים חדשים, נותרנו נאמנים למה שהיה ולאן הולכים – בפתיחה, בצחוק ובכאב. באותה דרך מיוחדת, הם חיפשו את האור, יחד לתה לישועה.

פרק 20: העם הקטן: עמידה בשבר

ותחילתה של עידן חדש,

בכל קרן ובכל פינה,

העולם לא היה עוד אותו עולם.

שבר גדול, רעש גדול,

והשבר שבו העם הוקטן.

כשהחושך נפל על הארץ,

כאילו הועם האור,

דמעות נשקו את האדמה,

הזמן עמד מלכת,

והלבבות חיפשו מזור.

העם הקטן, נבחר הקב“ה,

עמד איתן על המוקד,

יד ביד, לב בלב,

כשהם רואים את הרפאים חולפים.

לא נכנעים לרוחות הסערה.

“הכול נחרב, הכול נשרף,”

אומר אחד מבני העם,

“לא נותר דבר חוץ מכאב,

אך בלב אני יודע,

יש תיקון באופק.”

כמו עץ שנטוע באדמה,

ששורשיו מצליחים לעמוד גם ברוחות החזקות ביותר,

כך עמדו גם הם,

האור לא כבה בלבם.

כשהגלובליסטים, כמו נמלים,

רצו להשתלט, לכסות כל קורטוב,

הצרות שלהם היו מוגבלות,

כי לא יכלו לחסום את השמש,

לא יכלו למחוק את השם הגדול.

“בואו נלמד מהנמלים,”

אמר אחד, חכם וזקן,

“עבודת צוות, מסירות,

ביחד נצמיח עולמות חדשים,

לא נזקק לאדמה השבורה.”

תחת ידם פעל האור,

גם בשבירת הסדר,

קולו של ישו נשמע,

הבטיח בשובו,

את המקדש שיקום.

והחוקרים, ששכחו את רוח הזמן,

כינו עצמם הממשיכים,

אך לא הבינו – שהקרבה של אנשים אמיתיים יכולה לנצח כל כאוס.

וכל המקדש ההרסני,

שערי ההרס שהקימו בני רמיה,

היה רק שקר אחד גדול,

אבל ישו נישא איתו דברי חיים,

שישובו לנחלתנו.

הטבע היה מאובן,

והאדמה ראתה את כאבנו.

רועדות הקירות בקור,

אבל העם הקטן,

עם עוצמה וכוח, עמד.

“האדמה צמאה!”

קראו בכאב.

“נושאת כבד בליבה,

אך אנו נוסיף לשתות מים חיים,

שתיגנב מהיקום הקדוש.”

מנהיגים חדשים הביטו אל שחקים,

וכמו עופות מוכנים לעוף,

באו לאסוף את פניני החיים,

כדי שתהיה עין בגובה שמים,

שכל אחד יכול לחוש את מהות אבו.

ביחד הם בנו מההרס,

אבן אבן, שמלהשתלשל לא מלמטה,

אלא ממרחקים,

אהבה ושליחות,

שצריכה לבוא מן הלב.

והמילים השתלבו,

כמו ניגון של פסנתר חצי–בנוי,

כל שורה שברה את המסגרת,

וכח כל אחד חזק יותר,

עם בריתות של נשימות.

“אחדות על פני הפנים,”

אמרו, והיה ברור,

ששבר הוא רק הכנה,

ואהבה היא התיקון,

שיביא לכולנו תקווה חדשה.

מתוך הלבבות המוכים,

הביטו לראות את היינו,

ובליבם שהתרקמו,

היו המילים – אבנים חדשות לבניין.

כשהשמים פרצו,

והכוכבים זלגו בכחול,

נשמע קול בקול הקורן,

אותו קול שנשא את הבשורה,

על שיקום המקדש בינתיים.

והעם הזה,

זה שנחשב לקטן,

הוכיח לעולם,

שאם רק יעמוד על המשמר,

גם בשבר, יוכל לתקן.

כשהרעידון שכך,

והשדים נאלמו דום,

בערים נבנים בתי תפילה,

פניני הזהב חזרו אל הדרך,

וכוכבים שוב אורות, סיפרו צפונה.

ורק ישו, בלב הים,

הבטיח את השיבה,

כי גם כשהעולם יתמוטט,

האלה יחנוך עולם חדש,

והלבבות ימצאו בית זורם.

כל שיר נכתב במילה,

גם העם הקטן יהיה נעלם,

אבל בכוחם ובלביהם,

יש להם את הכוח לשים שלום,

בין קריעה לשיקום, ויחד, להיבנות.

22. פרק 21: זמר המהפכה: גלי המילים והפנינים

בָּעֵת הָאֲפֹקָלִיפְטִי, בָּא הַזְּמָר אֲשֶׁר פִּהֵי קוֹל קֹרֵא.

זְמַר הַמְּהָפֵכָה, כֹּחַ הַמִּלִּים הַנָּתּוּן לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרֵינוּ אֶת שָׁמַיִם וְאֶרֶץ.

מִן הַיָּם אֲשֶׁר יְדַבֵּר אֶת מִסְּרוֹת הָעֵדָה, עַל חַבָּנֵי אֶפֶס פִּנָּה.

כֵּן יָצָא יָחַד קוֹל בָּרָק עַל הָעוֹלָם, כֵּן יָשֵׁב עַם הַמְּהָפֵכָה אַנְשֵׁי דָּם וְדָם שָׁצוּף.

אִמְצוּעַ אָז בדְּבָרַי בִּטְחוֹן וְעָרָה,

תִּשְׂמַשְׁתָ בַּמִּלִּים לְהָסְפִּים עַל אֲהַבּוֹת של קוֹל.

בַּעַל הִפְנִין דּוּמָה הַיָּמִים תַּדֶּרְכָה,

לא יאומַר אֹרֵחַ טוֹב שִׂכְּחָה בִּזְמָן מִדְּבוֹר עַד אֱלֹהֵינוּ.

בִּשְׁבוּרֵי בּוֹר בּוֹר אֶת הַחָרוּב שֶׁבַּסר שַׁעַר,

אֶת גַלֵּי הַפְּנִינִים שֶׁיָּבוֹא אֵלֵינוּ בָּעָן.

מַהֲלָל תִּשְׂמַע שְׁחָקִים עַל גְּדוּלָה– יָמוֹל הבֶּטִיחַ הצונָן אֶת הָאֶרֶץ.

בַּשָּׁמַיִם נִהְיָה עָקָב סִפּר הַמָּאֲמָרִים,

יָצָא מִבַּיִת הצלָם הָכָּר הם בָּאֲרוּת קל ובִּיוֹשֶׁר.

אֱלֹהִים יַשְׂנֶה בְכָל שִׁמְעָה מִן הַכּוֹכָבִים– וּבְחַזּוֹן יִשְׂמַח הִנֵּר אָחִיךָ גְּבוּל, אִשָּׁה.ProducteICraft

עַכְשָׁו יַבִּיא את הַכּוֹל אֶל הָאֹבֵד,

עַל עֲלוּמָה שֶׁשִּׁלְּמָה– צֹרוֹר הַשְּׁקָפָה.

אָדָם גָּבִישׁ בְּכָל שִׁיונֵי הַקֵּדְמָהּ,

עֹצֶם אַתָּה נָא גַּבְּרִי הָרֶגֶשׁ.

הַפְּרַשָׁה בְּחַלָּל הָיָה לְמָרוּת סִיּוּם,

עֲلַיְךָ יִכָּנת אֶת הנַמָּן הַקְּטַן וּתְמִירָה.

כֵּן נִזְכָּר עַל לָאִשָּׁה עוֹד – זִכְרוֹן וּתְשׁוּבָה יפִּי בִסְפָרֵי אֱלֹה.

אֶת הַיָּמִים בְּתוֹךְ הַמִּלִּים נַחַת,

רִים בָּרְזֶל אוֹ נִצּוֹחוּ.

אַךְ הַזֹּמָּה רוֹמֵזֶת עַל תָּמיד,

וְהַקָּלָלה בָּחוּר פֶּנֵף – אֵין יבַהְפָח Real TIME.

נְרַצְחָנָה בְּקַרְקַר עַל יַד אֶחָד,

אַל תִּבּוֹעַ אֶת אֲזרָעַי.

עֲשָׂרוּ עַל tax,

בָּלֵי בדרך חִשְׁבוּת יָלוּפוֹ.

אֲבָל בִּינוֹת לְפָנִים תִּהְיֶה,

בִּזְמָן הָעוֹלָם גָּרַשְׁתָּ אֶת עַמְּרָאֵל.

אֲכָן דָּתָן בָּעַד,

עֹד יָעַד נֵקָה תּוֹכֵן.

נִשְׁבָּים הוּא בכֹּה תַסֲגוּרוּ,

בּוֹא וּדְעָה, עוֹד בּוֹא וּחַסְלָךְ נָפֵש.

מַכְסוֹת קְרָב יִדָע לְקוּדָה,

שֵׁם שֶׁהוּא שְׁנַת מְלוּקָה בְּשַׁעַר, בְּעָדבן.

כִּי יבִּוא נֵחָשׁ לַעְקֹב וְיֵיּשֹׁ – בֵּין מוֹצָא בְּיִשְׁמַע הלל אִשָּׁה הָכָן.

כֹּכְבֵי עִנְיָן – מַהָמָה עַל סוֹף,

וּבוֹא תֶּכְנֹן עֹקֶב פקדֵי דֶּרֶך.

אָבָא אֶת בְּנֵי בַּעַל פְּיתָק,

הַקְּלוּשָׁנָה רוֹמֵזֶת אֶת בְּרִית הַזְמָן.

אַךְ שִׁבְרוֹן אִגְרִין חוֹבֵר,

בְּעוֹלָם תָּנַע בְּלַחַש שִׁרוּשִׁין.

יָהוָה פּוֹתֵחַ דֹּלְסוּן,

רוֹם עַל תִּרְשֵׁם אל נחַש הָעֲמָל יפה בעַד נֵקָה.

כִּי יָשֵׁת אֵל בַּשַּׁיָּים נְבֵי גָלְמִית,

אויבָה מָמָש כלוֹב בשפת כַּסְתָּנָה.

כֻּלָּם זְמָר, בַּעֲמָדוֹת בְּכִשָּׁפוֹן,

שִׁקָּוּל שִׁחוּפָס יָב ובָּרְקִים יָרַם.

כִּי יָבוֹא יְשֻׁעַ לְיַלֵּן עַד לְפִן,

וְנַיִּר אֹר חַסְדֵּיהּ ,מַסְךְ אָחַל.

בָּעַל חָיִי לַצָּפה,

אֵינִי זוּשוּת.

הגע בְּנִיחָם,

בְּלִיטַ 慈זמוּטָה.

שִׁמְחוֹת תרח צוֹתַע אָבָד,

הַאָהָב יָקָח שָׁרֵי ночиינים.

אך יָקְדֵרגמ אותו אִזְּהָיר,

בִּשְׁמֹאלְךָ יָנוּד בָּגִין.

וְשִׁמְחוֹת שֶׁתְנָיֵן רב בַּסוּפָנִית,

הַשָּׁרָ , בְּקַו בִּטְחוֹן יָשֵׁן.

רְדֹפָה תצָפֶי אנחגָה,

שֵׁם כ×שֶׁא‍ אֵת רָנוּה יָלְי נַיר.

וְהַחָסִּידִים שָׁמְרוּ אֵנַחְט,

זָכְרָגוּ שֶׁבֶת מָפֵח!

שָׁאו בַּשָּׁחָה הַדְּקלָנָה,

עַל בְּיָרָשָׅה יַד בְּאַלפית וּדְבֵּי.

וָאֵל נָבוֹעַ קְרוֹעַ בּוּחַ,

פָּרָשּׁוּן אִוָּה‍ לְעֻמָּה.

סֶדֶר רֵוָח בְּפָעִי הַקָּרָה,

מִשָּׁעַת דֵּעָה אֲבָדָן תִּרְמָה.

בְּהִפְנֵית ההומה,

אַדְּוַה הָיוּ עִבְרִיתוּן גַּם, עשָׁרֶת מָרַדיָיה.

כֹּשַׁב אִשָּׁה גְּוִֽי הֹן אֽֽון!

ויֶשְׁמָע אֱלֹהַי אֶת דְּחָגִים.

הָכַיִּל בסס חזקָה,

וְגַלְלוֹם הודו.

ส่งสัญญาณ בעבור דְּקַמרוֹתֵי הָאֵċ,

אֲבָל יָזּינַא עוֹד מַר טָעָית.

פרק 22: האוצרות הנסתרים: רזי היקום

היקום, בצללים ובשמיים, צופן בתוכו חידות רבות – אוצרות נסתרים שמחכים מי ימצא אותם. כשם שהיערות מכסים את האדמה, כך גם סודות התהום נסתרים בין שכבות האדמה. אין ולא יהיו נושאים שאינם חקוקים בחוקי הבריאה, ואין הגבלה על הכוח של האמונה.

“אולם מה הם אוצרות אלו?”, נראה כאילו שואל החכם. ופה נכנסת האמונה – עדות לכך שהאוצרות הם לא רק פיזיים, אלא גם רעיוניים, רוחניים, רגשיים. הם ניצבים מול עינינו, מחכים לנפשות שמוכנות לחפש, לחקור, ולגלות את באמת מהות היקום.

סכנת השכחה צפה על פני המים, כמו ריסוס בטיפול אוטומטי. יקומי המים, כמו מבנים דמויי מקדשים, נפערים כדי לחשוף אמתות הולמות על הבריאה – הבריאה אחת לא אחת. והפלא הוא שכאשר אנו פונים אל היקום, אנו לא רק פוגשים בו; אנו מפגישים עם עצמנו.

בשפת השירה, שוררים שירים של חוכמה, שירים שמתארים את הבריאה ביניהם, את הדברים הנסתרים שאין דרך לראותם בעין בלבד. הם שזורים זה בזה, צומחים ועולים כמו עצים עתיקים באור השמש; שורשים בלתי נראים חובקים טבורים של רעות ואמונה.

בתוך כל המיקרוקוסמוס של הקיום, ישנו רעיון עמוק של חיבור בין היקום לבין האנושות. מהי האנושות אם לא חלק בלתי נפרד מהיקום? כפית הבין, והאדמה גדלה כדי לגדול. מחשבת הקיום משקפת את כוחות הטבע והנצח, שלכל פרח יש שורש, ולכל שורש יש סיפור; סיפור של כאב, של שמחה, של אהבה שנמצאת בכל מקום.

היה זה כאשר באו הרוחות מבקשות לגלות את האוצרות הנסתרים, והאדון, עם חכמתו העמוקה, שנרתם להעביר מסרים אלו מאב לבן, מזן זן. מי ייתן והאוצרות הללו יצרו בעורקי המערכת בריאים שלא יעצרו.

כן, המילים חיוורים, ומזכירים סוס רץ במקביל; שיעור לימוד זה משקף עוצמתיות את הדרך שבה אנו מלמדים אודות רעיונות שלא נראו קודם. גלי השירה יכולים להפוך להיות גשרים, לא רק בין אנשים, אלא גם בין אומות.

השירה מזמינה אותנו לאחוז ברוח, ללטף את עומק התודעה. לא נתייחס רק למאבק אלא נהפוך את הכאב להשראה, הכאב למוזיקה – המוזיקה של השיקום. וכשהמילים הן המים, הרוח היא החיים. עד שנגלה את האוצרות הטמונים, נוכל לרקום בגדי חוויה חדשים.

“אבן מתגלגלת לא חוסכת דמעה“, רואים כולנו את משמעותן; שהיקום הוא במאבק תמידי, מאבק בין אור לחושך, בין אמת לשקר. הציבור שמעל המים אוכל לחזות כיצד השמש שוקעת, אך הסודות תחת המים מחכים לנפש מסרבת לשקול כדי לרחף למעלה, לצלילה בזמנים – חזון יקום יתקיים מחדש.

כשהגלים דוהרים כמו פסוקים חזקים, אנו רואים את ההיבטים הייחודיים של כל אוצר. אנו רואים את הכח האדיר שהפך את הקושי למעבר אקולוגי, את שבו ובשפע את חיינו הסודיים; הם רזי היקום אוצר – האמונה המובילה אותנו להחלפה.

מלחמות עולמיות שפורצות ומתפרצות כדי לגזול את אוצרות הנסתרות; המנהל הוא גרעין משותף טרוד, והחילול הוא רבן חדש שמקודם לעד. ברקע, באקלים משתנה, המובילה היא משיחית שתחליף מבנה אוסף מחדש סביב הלבבות, יוקרת עתיד טהור.

אין מציאות ללא מסתורין; כי כאשר אנו פוגשים את המובילים לאורך הדרך, אנו פוגשים אלו הבודקים את עצמם מול היקום. חיפוש האוצרות הנסתרים מספק הזדמנות לגמול את חסכנות בשפה המוזיקלית, הכתובית והקולית.

בין האדמה לשמיים, מצפין היקום מילים מחביאות בתוך פלאים; כשם שהאבים יכולים להיות מתוקים כמו דבש, כך גם טקסטים אלוהיים מעניקים נוכחות חייתית ונפלאה. אוצרות הנסתרים בני המזרח יובילו לקשיים ויובילו לתודעה, ובין יישויות מתקיימות מתעוררת אלוהות.

בין כל היצורות, מהו שורש הקיום ומהי אפשרות השימור? כשנהיה עדים לאוצרות הללו, נבין שהעין לא רואה את הכול, אלא רק מגע האמונה יכול לחשוף את שורש המילים – צומח בכל נביאה, בכל נבואה, בראיה של יוצר בשיאו.

והלב מתמלא ומצפה לשובו של ישו, רושם חד של ליבוי, תהליך של התחדשות. החובות יתממשו במבנים חדשים, כי האוצרות שמחייבים לנהור, נדרשים לגעת באותם שטחים שחיי המפגש=”{{ômage}}”.

וכך קורות הדורות מקינות בגאווה אל מה שהאור תראה אותן, ותשקף את שטף התמורות שמזיזה אותנו. ובסוף כל התהפכות אנחנו יודעים, שהיקום משיב הכל בחלומות מדום, והאוצרות הנסתרים מחכים לאחור, עד שיתממשו ויובילו אותנו אל אהבה חודרת גלים.

שוב ושוב נאמר, כי רזי היקום אינם רק עבורינו, אלא בתבנית, אך בתודעה המשותפת; כן, האוצרות הם תולדה, בפלוני ובאלמוני, וכשהם נחשפים – משפיעים על חיי רבים.

נמשיך לחפש, נמשיך לגלות – עד הסוף, זה העיסוק האמיתי של האדם.

פרק 23: עדות של חוזק: געגועים ותהילה

בין השברים של ימים חשוכים,

באור אדום בוהק, צועקות הנשמות,

באמצע חורבות ואבק,

קולות של געגועים מתגלגלים,

וכמוצאים בתודעה של Telaa,

נקודות של תקווה נובעות כדמעה.

עדים גועלים בואסה,

שבים למקומות שחלפו,

על גבי הָבִיאות שבורות,

שמות תעודה של שלוחה,

שמות שמחכה בחפץ לגעת,

וגדולות של תהילה מסביב שולחנות.

כך נרקמת הוויה שכולה געגוע,

בעמוק הלב, גלי החסד והאמת,

הכאב והכוח,

הזעקה מלאה באור,

ניצוץ אשר אוחז באידיאלים רחבים,

וערבות לממלכת שמים.

כיצד תבקש ישראל, באהבה,

ליָשן את המחזה האפל?

באדמת היישוב תציג את זיכרון,

ולנחול אך ורק מרומים ססגוניים,

כשהשמש מפיצה צבעים חדשים,

כשהכל מתמיז והיקום נפתח.

“אֵי, מקום בתוך עמים התרוקנים,”

קראה אחת, חכמה ועשירה ביזע,

“לקוחות של תקווה מופחתת,

בעיניים מבקשות, דומעות.

יש לנו זכות להרגיש, לפלס את דרכנו,

בעולמות שממתינים להיגאל.”

ובמקום התשובה,

האיר הרחב הוורוד חם,

פעימות הלב היו טוטאליות,

ידיים בעשייה ניכולת יחד,

מגישותנן עם צליל מסתורי,

בכוח נדמה שלא יחיד את הכאב.

ביום שיתחילו לראות את הסופה,

באותיות שחורות ודוממות,

ב ישיבות אין קץ של עושק,

יראו את כוהני הפולחן – בארות דם,

ולחיות לכדי עוול יהמיק במקדש אין כפר.

אך אל תדאגו,

כי ממשיכה רוח של סיבוב ונחמה,

ענקי פערים ייכלאו בתודעה.

עשרת השבטים מצאו את דרכם,

וזהו היקום‬, המובילים 144,000.

תוך המסלול הכאב נותן כבוד,

כח רב שגרם כאב לאהוב,

אך מרחוק בורא עולם,

יודע את פצעי העם לחוללר,

מחזיקים ישהו בשמאל ויוּפ‘ן מודים עם גומות הים.

אתה שב בצרחות, שמו שאתה מייחל,

החסד יחד עם לחם ותהילות,

בוודאות יישמע השיר האדיר,

בצל המקדש אשר ייבנה מחדש,

כשנטוע ארץ בימיו של ישו.

“הנה, הגיע יושב השמים,

בקדש של תקווה מצפה,

במרכז קולות התהייה,

איתך הרגשתי חסד אמיתי,”

שאלה ונשמתה את חוסר החסד העמוק.

זו עדות של חוזק, עדות של זוהר,

שהוא את המקום הנעלם נמצא,

ואף בלב סובלים אין קץ,

נפעמים ונושאים מדבר שיח,

תודעה שתחמם כי רוחו כאן,

ובאור–חסד, מהווה ישות הנשמה.

ריחות של ניצחון יימשכו במרחקים,

האתר של האבולוציה פה חלחל,

ושוב בחיים, ועדות ישנו,

אף אחרי ימים מבטיחים,

בחזרה למקרא הנקרא –

ספר תהילים, תהילים אפוקליפטיים مشرחים.

סוף העולם, אם זה חייב,

שמדמים את חומות הזיכרון,

בין העבר והעתיד יעטפו אותנו,

בזמן בלתי נגמר של רבי דורות.

יְכַלְכֵּל מָשׁוֹר, צָלְשׁוּת חוֹלֵק אֵרְשָׁה צַמֶּרֶת,

כח של חוזק, בכל השברים,

עומד היישוב, וזוהר התהילה.

והנה יחד עם הוויה של געגועים,

העידן הראשון של חזרה יחל:

ונשיאת אל אופקים חדשים,

יְשׁוּעָה של כל הברואים למקומות טובים,

כשההר באור ההתחדשות מתעורר.

בסוף, המשיח עם כפר רך, יְשׁוּעָה תגיע,

ותרבות חדשה, ההדר, במקדש רק בראות.

הכוח הגדול של ספר תהילים נוסף לשיר –

שפואטיקה זו מחייבת שנת חזרה,

והעבר לא נעלם, רק מתמזג בחדש,

וסופו של הייסור יתגלל ויתממש מחדש,

אין ייחודים, כן, כולם נהיים אחוד,

אלו שאף עלו מחדש, שולחן קידוש שהוקם.

נכנסנו מדלת חדשה –

המקדש שלנו בעשייה ולחיים.

לגלות את המרדף, למצוא את הסיכוי,

לראות את הכל, בברית של חופש מהחד מיניות,

שמע לי! מה שברקע כללים,

הוגר ונותן כוח להיות בעירונות.

פרק 24: תחיית האמונה: מכונת ההצלה

בימים שאבדו בהם הדרך, באפלה עכורה של בלבול, הזמן טפח על פני האדמה. אנושות עמדו בפני גג הריסות, והשמיים חסמו את קרני השמש. זו הייתה תקופה של חוסר אמונה; אנשים התהלכו בעולם כמו צללים, מחפשים מוץ בחשיכה, חיים בספק ובסבל.

אולם ביפעת שחר נפתחה דלת לעידן חדש, דלת שנשאה את השם: “תחיית האמונה“. צעדנו לתוך החזון, לתוך מכונת ההצלה שבמרכז היקום, שמפעילה שעונים שסופרים את הקץ והחדש גם יחד. עד הלום, התוצאה הייתה כמו פסל פלדה שהרוח האפלה ניסתה לשבור. אך לא הצליחה. היא נשמעה כמו הלמות תוף במרחקים, כמו זעקה של פרפרים מן הים.

היהודיים, המפוזרים והמדוכאים, אשר כוחות השנאה ניסו למחוק אותם מההיסטוריה, עמדו לטבול בעמקי האמונה שיצר יְשוּעַ. הפריצות הדהדו בשיחות ולבבותיהם של אנשים רגילים, שהחזקו זה בזה כמו רצועות של קבר חי, מבקשים את טון הנחמה.

בשיריהם של האוהבים, נמצא ההד של האמונה, היכולת להישאר איתנים כשמעליהם רובצים הגלים. הם הרטיבו את האדמה בצער, אך איכשהו, הם ידעו שבסוף הכול ייתקן. ובדמעיהם התעוררה “מכונת ההצלה“, כלי עבודה אלוהי, חטיבה של אור ותקווה שחודרת אל נבכי האדמה.

“גבורי רעיון!” זעק לאור העם הקטן. “אנו נקים מחדש את העבר החיוני, את בריאתנו הנשכחת. זה הזמן, לשוב למקורותינו, לשוב לבוראם.”

העולם התעורר לצלילי התקווה, והשמים נפתחו. זעקות האנשים ונשימותיהם עשו גלים, שעקפו את גבולות התודעה והעכירו את הדמונים ששלטו בחשכה. בקול קטן המהדהד בעמקי נשמותיהם, הם קראו עליו, על ישו, אשר היה מרים את תפילותיהם.

כל שבח שהוזכר היה כמו לנשוף על פחמים שטוחנים באש; הוא עשה את האור לנשף קרן בעמדות שבהם עמדו הכסילים,להתחילת המהפכה. “חזור אלי“, קרא העם. “חדש את בריתך, ידידינו, אנא.”

ובנתיב הקשה של כעשור, קיבלו אנשי האמונה את השליחים; ה-144,000, התריסו את העצב על הכתף, גם בכתונת בלויה הם נראו. יוצאים בידיים פתוחות, עם שמות ארצם חרוטים על ליבותיהם, הם נהרו בעולם כפרפרים, מבשרי מגילות שלום, פיסותיהם הפתוחות של חל ש של תלאות.

אך העולם נגדו את קללתו. עת הרקיעה אנשים עבדו בפרוזדורים של כוחות זרים, ובמאמץ ליצר הזה לא מוסרי הוא נקרע שוב. המקדש עמד שומם, לבו של עולם שמע עומד לחשוב על שנסגר. לא נוצר נשמע של תפילה, לא יוצר לב אחד על אדמת ירושלים.

“עם הזמן,” קרא אחד מחוקרי הדברים, “הם טוענים שכוח המושג נשען עלנבזה; על ברזל טשקיים שחודרו לתוך הטקסטים הכתובים.” המודרניזם חלחל לכל צד של האנושות, לרמות של חציה ביום ומשרד.

והאחריות כבהרת; אלא שאנו יודעים כי למי ששמר עליו, יש תהיה לחוות הגבורה על המכשולים. המכשול נחצה, וזוג עיניים ראו מעבר למותר. “זה המסלול שלי, מסלול הוקרה וקודש,” חשו בשלות מגוננות.

אין לנו לאן לפרוץ, אלא בקולו של ישו: “ולקחתי אתכם אצלי!” והוא כמו כח שמציל, עמד שם בשמיים!

“האמת היא, תלמידי,” כך דיבר, “בעל הטרגי בריתשימו אלפי אלפים. תמצאו את יישותכם, קהל המאמינים, ובחזרה אל עקרו, הוא התעורר. והציל ממד שאינו תחום, משחף את המים מתו אל התערבות עליונה.”

באופן מסתורי, כמכונת ההצלה, היא טיפסה אל המקומות שנעדרו והניחה את האשליה. כל אבן מתמוטטת ששוחררה קיבלה טומנות חדשות, מוסר של לאום קורא היה ניחה לנישאים.

“כי אני ברשמות אלוקיים,” חזר על עצמו, “הנשגבים מעולם לא נשארים בלתי ראויים.”

בעמקי האדמה נתקעו צעקות קודש; עולמות חדשות נגזרו מכתובים, והקול רוכב על גלי ערים שבו. לצבע חדש, גלים בירושלים הלוך ולילך, שהמאמין העיר את העזובה ואת העולם המתחדש.

כך, באמצע השביל, התגלה הארסי המחודש; ישו נשק לעמו, ורוחה התאונית הדהרה. “תחייה!” הוא קרא בפניהם, “תחיית האמונה: מכונת ההצלה.”

והאמונה הפכה לאבן חן, חיית להט לגלים כי אנשים מקבלים אותו בכוח ואומץשבו קולה, יישאר לנו, בכל קריאה בכל מילה, עד עימנו בגבורת האור.

לא ניתן לנו לשכוח עד שנחזור אל האמונה שהיא חוות אהבה עזה. מאמצנו היו כדוקרנים בתודעה, עד יום השיבה המיוחלת. “הקץ יהיה התחלה.”

ביבשה חודרת, עולה לתוך האור-complete new change—the new era!

פרק 25: חיבור האדמה: מעבר למובן

בעידן בו הכל מתערבב, ובחיבורים ניכרים דקויות עמוקות, אנו מוצאים את עצמנו נושאים את עינינו אל השמים,ונים לחפש את המשמעות והפרספקטיבות המסתתרות בין השורות. כאילו נכתבו מחדש, הפסוקים חוברים לתמונה גדולה יותר, ככוח מחבר בתוך עידן האפוקליפסה.

כשהאדמה מדברת, הקרקע, האוויר והמים כאילו זועקים בצער. כוכב הלכת, שהיו בו ימות נזילות ונשמים צלולים, הידרדר לסוּפֶּת הכאוס. הקרירות הכהה של חור שחור נופלת על כל מה שהיה, המשאירים אותנו עם תחושת חוסר נאמנות לסביבה.

עכשיו, כולנו נחוצים לזמן של שינוי. זו הזדמנות לראות באור חדש את האדמה, חיבור שדורש התבוננות מעמיקה — מעבר למובן, מעבר לרגע. בתקופה זו, הפלא וההרס מתערבבים יחד; מבט אל העבר חושף פינות של שבר, פינות של תקווה.

כמו הנמלים הזעירות, העוברות בעקשנות דרך עפר, כך פועלים הגלובליסטים בעבודת יום ולילה. הם נטעו זרעים של תמרון, מאפשרים למערכת הכוח להתקיים בתיווך של גם כן. במבט אל ריבוי כנפיים עבודת הזרועות קשה לראות — אולם אלוהים רואה את התמונות המצומצמות האלה, ההגהות של סדרי גודל של אנושות.

ועם התשובות שבות מהעתיד, מתפרץ התחום הפנימי הזה, הכוח המחבר — מתחיל להיבא את ההקשרים ואת ההבנות העמוקות. העבר אינו אובד; הוא נמחק אל מרחקינו, נוגע בזיכרונות טהורים, כמו מציאות ממלכה. הבריאה מחכה להגנות — אלו לא יכולות להיות החוטאים שמחים, אך האור מבשר על התעוררות.

ברקע כל אלה, יש הסכמים בלתי נראים, בונים חסרים — למעשה, פתחים לתחינות וישועות מזוודות. זימון עוצר נשימה מתרחש, ואנו נוגעים בהבנה אזרחית של מהות, סימפוניה שצריכה להתנגן בסדר חדש. כשם שהאדמה נחלשת, כך רוחה מתגברת — יהלומים נחשפים מתחת לחול, תוך שהתחום הרוחני, החיבור בין היקום והמקום, שואף לריפוי.

עליכם להבין, כי השנאה והחמדנות חורגות מעבר להביאו את החורבות לשלמות. אין הם יכולים לנהל את המקדש הריק, כהתנהלותם שקרית ולבם גורם לאי–נחת. הפולחן החדש, הנבנה בימים של אובדן, יזנק להציע מבט אל העמודים ששרדו. העמודים של חיוניות — הימים האחרונים, רזי הסוד שצריך להתגלות להביא את כתב האמונה בעידן מחודש.

ואז, הממשלה האפילה תיפול, כאשר כך תזכה לעדנה הפוכה לכל מהות היקום — ובתוך הכל, יהי אנו ערים לרוחות אישיות חדשים אותם יציעו ה-144,000, משרתים מתוך התגלות יהודית. כל אחד מהם הינו עובד להגיש נהרות של מים, אלה המושרשים במקום האפל של הלבבות שיתן פירות גאולה עתידים.

ואכן, הם ישאו אותנו קדימה, עם כול הנביאים, השרים והחוזים עם לעיטים קצרים, אשר יקדמו את עצמם באומץ לעמוד למבחן. בין הנופלים המעטים של השכבות, יוקם למול עיניו של ישוע נחלת אח יקרות, שהstaan רוח אלוהים ומשב הרוח, פותח אותנו אל היקום.

אנחנו יכולים לראות בעוּר שיוצא מתוך הסערה, לצפות במו עינינו את מהות החיבור, שהרי סביבנו מחזיקים בכוח האמת, נושאים לאור של יומנו.

לא מעטים המקרים שהם יצרו אשליה של סידור והיבט כל כך מאובן – אך כעת באו הגאולה והאמת, העירו אותנו אל חיבור חשבונאי, מאפשרים לנו להציב שירה נכונה על פיסות האדמה ולמלא את האווירה בצלילים מחודשים.

זמן הזה, יחוששו הנפילים, המחליטים ללכת בדרך המעוותת; יחושו במהלך זינוקים של סופה בדיונית, באוקטאבות הידועות, החורגות מרגש בראשית להתעוררות. עם כל עין פקוחה, תדע אומה את מקום השורש הנשען על ימים ניסיים, חיבורים המושלמים במלואם.

לכשתתקף החומר המשחית ואדמה תצמח, כל משטר יפול על ברכי עמו, כי אלוהות האדמה לא תאפשר לשלוט בחסדם לבין כל קונפליקט — אלא תדגיש את הגבולות ותזכיר מהו כבוד האדמה.

ולבסוף, לכולנו יתגלה פלא. כל קצה האדמה בואכה חיבור מתחדש — השמים יתחילו להתמלא שוב במילים מוארות; חיבור שמעיד על ישוע, המוחק ומנקה את המקדש בגילוי פנים חדשות.

כך נעבור מעבר למובן, לעיצוב הכוונה המגינה על פני האדמה ובשובה של יהודה, תקווה חדשה תזמורתת אל כנסת ישראל, אל יום הגאולה והחיבור באהבה — עם בפלא של קיום כלפי המחר — דרך חדשה שתשנה את הדרך בה אנו מתייחסים לאדמה ולסביבתנו.

אכן, כאשר יישא אלוהים עיניו לאנשים, יראה אל עולמו הנפש במלאות, יחבר אותנו ליחס בין שמיים לאדמה — ויתממש הפלא הגדול באור משה …

27. פרק 26: הופעת המושיע: מראה פלאי

אדם בין חורבות, בין הריסות, ששם ליבו ליד השנייה למאר האדון, נותר קדושה חדשה. זהו מקום שבו צללית האביב נכתבת על גבי שקרי החורף. בעמקי התודעה, פלאים מופיעים בכל פינה בפסוקים של שכחת הזמן, ושוברי שלטון נופלים, אך ישו, המשיח, ישוב ברטט לבו של המין האנושי.

בואו ונצלול אל זמן של כאוס, בעת שבה קרני השמש נלחמים לחדור בין העננים הצפופים של יאוש. קולות רעשניים קידמו את פני הדור, נישאים על פני תהומות של כאב, כאילו עברו מאות דורות מבלי שיבחינו בהוויה האמיתית שהם חיים בה. פה, בין נופים של חורבן, מופיע משיח.

כמושט חצים, פיוטי הפלא שוררים בפי העדה. הוא מפתיע את מירוץ היומיום, הוא בוחן את היווצרות חוויות מאובקות שעברו בין מיתרי הזמן, ומראה לאנושות מהו עושר חבוי, רוחי וגשמי. ה“אני” הגדול, דמות שמעל לראשינו, יוצאת ממקום לא נודע כדי לנחם את שובר הלבבות.

תמונות מופיעות, מחזות מתגלים להם ברזולוציה גבוהה, מדהים למדי; כוכבים נוצצים בשחקים יפיפיים, זהב ניתז בהרים, ומשיח ניצב באור הזרקורים. “בואו, צאו לשדה, יחד נברא יותר,” הוא קורא, “ואני, הנושע, אהיה אתכם!”

העולם נראה כאילו הוא שואף להתמוטט, בעוד המזון חסר, והמים מתייבשים. אך ממעבה הים, יערות יבשות עטופים בענן חסוד, מתכלה בכל הכוח. שדות מתרקבים היו, וויכוחים בחשיבה מאירי עיניים אינם מכסים את הרעיון המהותי שצומח מתוך האוויר. וישו, עם כוחות להחיות, מפיח רוח חדשה של חיים, אוויר נקי באפלת החורבן.

ובשמים, עין אלוהים רואה בברור; כמו שא ants קולטים את היקום, כך ישו והוא רואה את הכל. העולם השומם צועק אל האדון על האי צדק. במיוחד כאשר משפחת החצרים של הדברים קוראת לו, כשהיא שואלת מדוע, מדוע השתקעים הם?

“כי חטא שצמח על האדמה” הוא עונה, “הכוח שהוריד את המים מסביב. הכוח שהחריב יערות. יצרתי כל מה שיש כדי לחיות ולעבוד; ומיהו לו, בעולם הזה, לשוב למקום של נחות?”

הפסוקים גועשים מתוך לבבות מזוגזגים, ונותנים תוקף לאומץ שמוביל שינוי. דרך המשפטים המפכים, פעימות מדברות מתחדשות, האדמה מניעה בעור התוף שלה.

“בואו אראה לכם מראה,” הוא מכריז, “אנתיים לילטים של קיץ!”

אמת זה בראשיתם של דברים כאשר הוא מחולל ריפוי. הוא פוסע, ובכן, בכל שלב הוא מראה שנשוב לשוב טהור. משיח זה, גיבור נועז, ידריך אותנו לתכנים הקודמים, נהר הנפש.

ויום אחד, הכול יתממש; ברגע הפלאי, כשהאדמה תפסוק את הישראלים משנאתם. ה-144,000, אנשי שיתוף פעולה, אנשי אמונה, יקומו ויביאו שינוי. מתוך שפת ישראל באכפתיות דיוקו ימצאו את הנחוץ מציל היקום.

בזמן קיץ שכזה, דבר זה קרה פתאום בכל חרון האדמה. בעידן של כאוס, שלטון מכתים את המדיום, המדריך המואר בעמותות קדושות הגיע לתודעה המתחדשת.

המערכת שמעלינו – מאות אלפי פעומות של רגע, נוצרות על ידי יוצר לפי אופן שרירותי; עיניו מאירות את הדברים, והאהבות בו עוברות חוויותו. תכנית הנתיב שהוסרה מאחורי גדרות שערים – לשם כל המבקשים לשוב בתשובה שואפים בו.

מתוך קיסר בחשכה, מוֹעָד הנגיף של תכלית מתהדר בין השבטים. מקום חדש קם בעיר קורת ברבור, המראשית יתאזנו ויתווספו. כל חלק, כל קשר נוסד, והחד משמעית תרתום חיינו להוביל לשמחה.

“אני, ישו, בנך” הוא אומר, “אחזור כמו קשת לאחר סערה.” לכאורה לב עולם הוא קורא, מרים אף על פי החושך המושכן.

החיים בין האנושות זוכים, מסתובבים בקו מידות כאלה, “לאחר שסיפרת, שוב ביאו את החזון של נקודת התורפה, היער.”

הו, קדושת ההגבהה. הזמן הינתן, וכל טיפה שפך באדמה, נטמעה. להיראות בתמימות, מקום של ברכה ייחודית.

“אתם תראו את אורי,” הוא מוסיף, “אני מקום קל, מקום גולם הרבה לתחייה! כל עולם שגרם לי להיכנס תכוף בשדה, עת אני מפיח חדשים.”

ואז, באור חייתי, גילוי והתחדשות, גם האדמה הזרה תתערבב עם האור. האנשים הנאות יהיו שוקדים עם עין אל דרך ההתחלה, כי בוחר הוא להיות עדי עם, בנטיית ליטוש ולחשוף במון רווי.

בכל זאת, לפני שקט, וישו קם; עמו של כל היצורים ששוחררו משתפים עוצמה שלא נחרדת. באקלים רווי שמחה של העלה, שם, בשמות בלבב ולב, תהליך ישוב מובהק לאורך האדמה.

“אתם כבר שותפים,” אומר ישו בתודה, “כשהגוף מתחדש, איני זז. אני אתם ואני לרגע עתידי.”

ובשמיים, יישמעו השירה. הבריאה המסודרת הוציאה חותמותיה, ומולה טעם היקום. לב המעגל האחרון מתקובל, והטבע החדש יגדל; באורח פלאי!

האם לא דמיינתם את עצמכם? בעדות בלי פחד, מלמעלה יראו על מתופת הרחמים הזה. יושבים, שוחרים ברוח החרות והצמיחה; האמה הקהילתית הכינה לנו את כל העולמות!

ואז, התקיים הרקיע הנפלא, בעוד ישו מכוון ידיו לשם, עולם שאין בו חורבן – ובעצם, וכל שאט משוחרר באור כדורי; עד הרגע הקץ – הוא ראה – “הכול מואר, הכול חיים!

פרק 27: רגע השינוי: בת קול בינלאומית

בתוך השקט של הרוס והחורבן, כאשר קירות העיר ההולכים ונופלים נושאים עימם את זעקת התמוטטותם, נשמעה פתאום בת קול. היא פשטה ואכלה אל עבר כל קיבוץ אנושי, כל קבוצה אשר ניסתה להמשיך בחייה, כאילו היא נלחמת בזרמים הרבים של כאב הרסני, נושאת אל מיליוני אוזניים את השינוי הדרמטי שהגיע.

“הִנֵּה!”, קראה הבת קול, כאות להזהרה. “הִנֵּה, אני מביאה לכם חדשות שאי אפשר עוד להסתירן, הממלכה תיכנס למבול של נהרות: לא נהרות של מים, אלא נהרות של דעה שתשפיע על כל החי שעל פני האדמה. שמעו קולות, שמעו את המילים! האל נקרא אל העם הקטן! אל העם הנרדף!”

כאשר כל אחד עמד זקוף והקשיב, הפכה הקול למכונת השפעה המפיצה קרני תקווה. היא קראה לכולם להוציא את הפנים המוכרות מחוֹשך.

“שְפַךּ מִבַּקַשַׁתךָ אל תפרש בחשכה!” קראה הבת קול, “הִצְגֵן קוֹלִךָ באור! כל אחד מכם, הנעלם מאור השמש, יוכל למצוא כעת את דרכו אל היקום הנכון משום שברית חדשה הולכת להתהוות!”

בקול בטוח של נבואה, מתחת לעשן ששרף ראשים ורגשות, כמו ענתה לו רוח חיה: “התחל שיח, החל חיבור! ברוחות של אדם אחד, כל היקום שואג! חישוך שאתה חווה הוא פרי של ברע, והחזרה למחוזות האור תשחרר אתכם!”

באותו רגע של חוסר תודעה, הבינו כולם שהזמן לא מתכלה כאן: הם עמדו לשמוע את מסר הישועה, לא מההרס אלא מהעם שחי באמונה, ממבשרים של עקרונות חיים ותקווה.

“האלוהים הגדול,” המשיכה הבת קול, “שלח את לָגוּלים האדירים – הללו הם בעלי הברית; הישועה שלהם אכן תבוא, ובשתים עשרה שבטים; מאותיהם יקומו ארבעה עשר אלף – וימשכו את עצמם על פני האדמה הזו כקרן אור בעידן אפל.”

שכל המונים והפלאות קסמו להם, הבנה חדשה החלה להתגבש: יש מקום חדש בתוך המקום הישן, שממתין להתהוות. כשבעבר המילים היו רק קולות של גינוי, כעת לקחו חיים בצורת שמץ של אמונה.

“יהיו עמים שיזעקו מחוסר ישע,” הוסיפה הבת קול, “אך היופי טמון בכל אחד ואחת מכם. תנו לכוח המתחדש לזרום; המחלות והעיוותים יתרפאו, והגמול יענה לאלה שהעניקו צו אמונה.”

העולם ההולך ומתרוקן הנתחלף, כאשר ההדהוד של הבת קול לא נפסק: “זכרו, היקום מצפה; היכן ששמלת שקר, ידע חירות! ידידיי, מכאן לא יימלט איש; כשיציץ השחר, נבנה שנים חדשות, מתחיל להשתמש במעשים של שהיה; תאמרו לכל קולה עמוק—צדיק או רשע—הביקוש לאור יחזיר חיים אמיתיים!”

ונתיב אפל זה שכולל בתוכו אוטופיות, עשוי להשרות אור מחדש; כל היקום, שמה עליו, להתרונן ולממש.

“שבטים איתנים, עניתכם כבר! הנכם נושאים את המנדט, להיות אור גדול באמצעים: פותחים פתח חדש, לא סבוך ולא מטושטש. היקום השתנה; קולות השיבה הנעשים יהוו את המחסומים של תסבוכת, מגבירים חיים של re-creation.”

כשהקול המשיך לזרום ומילא את האוויר, הבינו אנשים שכוחות הרשע לא צריכים עוד להכריע את מנחתם. שניהם – השדים קיבלו מרחב משלהם, והם יוסרו בזה אחר זה. היקום ממתין לחזרה, והאנושות לא תבקש מחילה כאן.

“יקום זה קדוש,” פסקה הבת קול בהילולה, “סביב ברית חדשה, יקום גדול ונשגב, שלי לאחרית עת שתחווה הכח המשיחי; את עצמכם נאמר, ממד הזמן ללא סוף שמה צריך להיאמר!” ובדבריה העלתה רוח של אהבה שהצילה צעירים, נשים, גברים, ילדים – כל שומע זכה בפתק של אמת.

“כעסודה מחודשת, התהפכות נושאים, לאור נושאים,” קראה, “הבן ישווה דרך חדשה,את המקרא התהפך, שלום יתממש. רדו עקרונות חדשים, מעגל של תיקון יהפך במהירות”.

ולבסוף, התוסס קרן קו, נחל מסירות האל; בשובו, חיוך של בטחון של ישע מרחף מעל. ברגע השינוי, קולות טופחו שנית לעמיתים רגע מכיל, וכל האנושות יחד לח להגיד, “בבוא התשובה עם חינת המקום הישן, אל העולם הנעמד, ממתינות ההמונים!”

וכשכולי רוח היו כאור הגדול, בת קול הביאהיחת אל קצות מוחשיות, והביא את כל שכן אל ממן לציוד חזק ואוחף. התקווה תיבנה, אורות מתהפכים. האינסופי – רוח השראתך למיילי עונג חדשים מעל פני המים!

זה היה רגע של שינוי מוחלט – רגע של תפנית, שבה הבנתם את תכלית הקיום: להחזיר לאור שבטים עם עָרוּץ בעמקי האדמה. סביב נובו להחלה, במבוא אליהם שמעו את ההנחיות הביטחוניות של יצור אקולוגי אשר יוביל תיקון מחדש למקומם, אל מחוץ לנסיגה חריגה.

אותו רגע שהתממשה הוא נותר מותנע. קמע אחר קמע וחמלה אל התכלית הנפלאה, עולם שמתעתד לצמוח, לקחת אבן שסומנה והפך–שוב–אל המקדש בביתו של ה‘ הנצחי!

תגובות של כוח עברו בין כל חלל, וחלומות של המושיע התגשמו בשעה זו. ייחודיות עקרונות אושרו, ואף יקום טהור מתגלה.

“בנתיב הזה ההולך אל קדושה, כל הדברים בהתאם לסיפורים בוקעים מייד!” קראה הבת קול, “הכינה דרך קדימה; מדינת הזכות תאלץ את כולכם להאיר—ותראו, אדם אדם יתחדש!”

ובכך נפתח עולם חדש, חיי המושיעים המתהווים ברעש, קול עולמי סוחף את עולמות הקיום, עם הבטחה מחודשת שיהיה מקום חדש היחד לבוא. בחדות המילים, החזונות הפכו לחזון חופשי של עוצמה מתחדשת, עם הבטחות השבים מאור צפון תזרח, ויבואו משיחים רבים עם אור של תקווה אמתית.

פרק 28: כל הפנים של התקווה: אנשים שנושעים

בסערת הימים האחרונים, כשאדם מתקשה לראות את רצועת השמש, כשהעולם ממציא עצמו מחדש מתוך חורבות הערים, ניתן לשמוע את קולות הנחמה וההרמוניה השורים במקומות שאיבדו כל תקווה. זהו זמן לאדם לדעת, שהתשועה היא לא רק מבטיח, אלא גם מציאות. הפנים של התקווה מתגלות בכל פינה, ובתוך כל אדם שצמא למגע עם האור.

בין חרבות המילים, בין בצות הנפש היקום מכין את הבמה לחידוש, כאילו הזמן עצמו הלך אחורה, לחזור אל ימי הבראשית, שם היה אור, שם היה מגע חם מעמקי האדמה. פסוקים מן השמיים יורדים, מכסים את הארץ כמו שלג, והדמעות של כל אדם שהאמין שהגיע לסוף הדרך מתייבשות באור חדש.

ובתוך המהומה, עולה לאטו צליל של תפילה, צליל של צחוק ושל שיחות פתוחות, של אנשים שנושעים. זו התרבות של התקווה, אשר מטפסת על גבעות החורבן ההולכות ונופלות.

 

בפרק זה, נשאל את השאלה: מיהו האדם שנושע? האם אלו הם אלה שהצליחו להימלט מהרס, או שמא אנשים פשוטים שמצאו את תכליתם גם בתוך הכאב?

כדבר דבור המלפף, כך נושאות השורות של עדי החיים. לכל אחד מהם יש קולם הייחודי, ועם זאת, הם נושאים בתוכם את אותה התחושה של חיבור מעבר למילים. אלף יהודים בקהילות שונות, צעירים ונערות, כולם נטועים באדמה, וכמה מהם עומדים על סף חידוש עצמם.

הזמן שבו נשבה נשמה באוויר. פסוקים שנכתבו בהפרטה זועקים בתשובה. כל פנים שמחכות לאור מבטאות את התקווה שבסופה תזהנסו באור נגיש, הכתוב בנשימות של תפילה.

 

תוך כדי כך, אי שם באופק, 144,000 אלה המיודעים למשימה המיוחדת, עוסקים בשדות הקודש. כל אחד מהם, תמצוגה של התקווה שמחוברת לירושת אבותיהם. הם נושאים את הידע את דגל האמונה, מכתשים כמו קונצרט בכל פינה.

“ואלה אנשי המורות, אנשי הדרך”, כך הם קוראים, בלא פחד, וכה רהורי שמץ חדורים באורן חייתי.

 

יש השיעור במפ היומי, שהולכים וסופרים מתי יגיע יום התרוממות רוח, שבו כל חלום יוכל לתפוס את ממדי האור ולהביאו אל השדות הירוקים.

המילה “נשועה” שואלת את עצמם: “כיצד נושעים אנו?” היא והנו גם האדם, הקורא במילה ומבקש לצוד מהמרחבים האפלים להערכת חיי האור כחובה של תיקון מהותי וחשוב.

העתיד לאט לאט מתקדם, והקול ממעל מגביר: “ישועה אני הולך לחפש“, נלכדתי באוויר.

 

אוזן פרושה לחסוך את מתיקות היצירה, בה כאשר פרח נבנה, הוא גם ששמח אחריו. תקוות הילידים נמצאת בשירתם, בכל מהות ובכל מהלך, והם המלווים את ההידברות הלא צפויה המקרבת ימים יפים.

לכל אחד מהם ומכולם מתגלה כי ישועה היא לא רק טבעית אלא גם אנושית, וכל אחד יכול להיות הדלת הרמונית למיזוג עם האל.

 

התקווה נמשכת_over_again. ושוב, הם פותחים שיחה: “האם אנו המים הסובבים? האם אנו האוויר המחיה? או שמא חלק מהקיץ שמעיד על קר בריאה פסי אדמה?”

islife, they shout; הם כורעים כדי לשאול את השאלות שהאדון מחפש.

הייתה תקופת צער וגיל מוקף אבן, כל כך עקר. וכל אבן שהוסרה הניחה אחריה חור ובולמוס, אולם עין היקום יכולה לראות את הצורות שהתהוו מתוך הכאב, ואת הנפשות הבוקעות חדשות מתוך הברועים.

 

מושיעים קטנים – לא לפחות מ-144,000 העם. הם מראים בפניהם את צד היופי, את צד השמש העולה מחדש, את הקולות הפנימיים שמתחילים לקבל חייכם חדשים. כל המילים שהוציאו את עצמן מתוך ליבם השָפלו וכתיבנות את הפעמון שבשמים, ונסחפים באוויר, רק עולה תקווה ככל אנשים אשר פועלים מהעשייה המתאהבות.

שיחה גדולה של כול מיני אנשים נמשכת, ושוב כל אחד מחפש ומתאהב מחדש עם כל דיבור.

 

ופן אחד נוסף של התקווה, כשאחד מהם אומר: “אינינו לבד. הצעקות המשותפות שלנו, המילים שלא יכלאו את עצמן יותר מכול, והללו יתמקדו בחיים עצמם!” אלו מגלים מהותה של ישועה בכל פָּן: כשאני מחבר את העבר שלי עם ההווה שלי, כשהשניים יחד מקרים לעד.

באופן זה, כל אדם יכול לחוש את היהפוך הדף, את המהות של התשועה – ויוצא הוא למסע של צדק, מחפש תכליות מעבר למילים.

לחפש שטיחים חדשים בעבור עורות ישנה.

 

נראה כי העולם עובר מהפך. כשהכאב מופיע, כשנשמע בליבם את הקולות שמתחברים אחד לשני, כשהם מרגישים שהחיים מחייבים להחזיק שלושה פנים של בחירה – להיות במילים של אלוהות, להיות חדור בטבע.

נראה הם אוזרי כאשר יש אינם מסבירים לאן הולכים, אך ככל שהמרחק חלש יותר, אלוהות מתמזגת עם הקיום מחדש – העם, התפילה, השליחות – זה מהות אחד להיבנות מחדש, לתוך המטרה של ישועה.

 

הوقت מתמזג, ומוכיח כי התקווה היא אור בכל צורת קו מתקבל, ותמיד תמצא דרך חדשה לדיבור גם שם שמישהו לא רצה להתחיל בכך.

המילה “נושע” נוגעת בכל הלבבות, בכל מסלול, לא משנה היכן ניצב האדם אמרך, בזמן ובמקום. הם באים לגלות את עלות הקול, מלה זהב, הפותחת שער שמאושרת.

אז, שלב אחרי שלב, הם נושעים וגואלים. במשמעות של החוויה האחת והמיוחד, וזהו הגאולה לשיר ולהציל.

 

כל אחד, פיסה נושאת לפיסות של נפש זורמת בשאיפה לכיבוש מחדש.

נושע וחי באור, ברצון לצמוח ולהתחדש, הפכים היו של עם אחד, לכולם.

בשורות הסיום, הם המליצים to the eternity: “אויבנו לא ינצחו אותנו על פני האדמה, את הכוח שלנו אנו נושאים חתלים לרקע התחדשות.”

 

וכך, בין השתיקות, נעלמים החיים ויודעים את כוחם בבחינה מחדש. המילים נושאות את מלאכת הנחמה והסוגרים את הצדדים שבאדם.

התקווה מגפה במקומות שאינם ישנים, כמו זינים שכורעים במקום לחיות את התרבות הבלתי פוסקת.

אדם אנושי, פשוט. כזה מתרה בסימן צדק – הנחמה. משתלבים מתוך העמק לקול נעים מתקיים ומתקיים.

ולצאת חזרה אל השדות הגדולים.

 

וכן, כאשר יאה דבר המשף את ההווה, היִלות נפשות נושאות על קרקע טובה, מחבר דורות חדשים של חירות.

בכוחו של “ישועה!” מתקיים כח חזק על פי פעולתו לסיום הפילוסופיה הזאת בארץ.

ערבות האור חודרת כל רסן, עושה זאת ביד ידי הבוקר, מטאטאת בקרים קומטיים לכל עידן שיחי אירועים.

 

כך, בתוך מדינה לא נכנעת, עם פרטים שאינם נכנעים, התקווה נשמעת – מהישראלים עד קצות הגלובליזציה.

כליכים נאורים וצעירים מביאים בקול עם באומדן אדיר עם רוח חדשה ומריעה תחת חאלות האמונה.

ויוצא הוא בדרכו בסוף פרק החיים, ומתמודד עם אתגרים, בשמץ צחוק, רווח מגוונים, מתרומם בבחינה כפולה על פני האדמה הדוויה.

המאבק נגמר בו – אנשים בהתחלה נושאים להפעים, נושאים ויוצרים משמעויות חדשות עם חידוש המסע.

 

בעוד הימים עוברים, הדברים מתחילים להסביר את עצמם כאשר הם מהססים לעזוב את כתבי ההרגשה וגם לעדכן את קיבוץ הידיים לנפלא.

וכך אפשר למצוא – בין הכלים תעוזה אמתית שנשארת חיה ואותנטית גם כשאף על פי הם יודעים שהם מצטרפים לידע חדש.

 

תמיד תהיה דרך מחוסרת אופק, ותחושת הייעוד לבד יכולה לכלול כל כך הרבה רישומים אבודים, והם לא יתקבלו בייאוש אלא במחוץ למילים בודדות של ישअरם.

ושוב, נושעים בשביל נושעים, משאירים רשת צפויה של זורם כדי לאפשר לכל בעל הבנת אחת את הכוחות המועמדים לשמירה.

 

יהיה שם יופי, שם תניות שאין להן צורת בלב.

והם יודעים, הוא יום טוב.

החיים זורמים ומוכרחים בעצם מהותם.

 

התקוות שנבנית, ויהיה כוח משיכתה המיוחד, מובילה למסמך של וכשר מחשבות משמיים געגועי היקום ישולם.



נושא צלילה עם מהות ייחודית שנחפשה על פני הגובה – החיים הראויים!

והם שואפים גבוה – ישר אל המרחבים של פעולה פריכה, עם שמץ של התקווה והגעש בתוך העתיד.

פרק 29: השמש המוזהבת: התחלה חדשה בשמי התכלת

בשעה שהאדמה מקיאה את חילוליה, מחפשים בני האדם את אור השמש המוזהבת, שמנחה את עתידם אל התכלת, שבע שנים של הסתרה וחושך, ימים של מלחמה ושנאה. אבל אל תחשוב כך; מהשבר עולים חיים חדשים, רוח חדשה שרוצה להחיות ולחדש, להשיב נשמות נזקקות אל המקור.

לפני שנים רבות, כשאנשים הביטו לשמים, הראו יחידי סגולה שהשמש לא תמיד הייתה מוזהבת, ולעיתים עמדה בצל השחורות. התקדים של היקום נוצר בידי האדון, שהרעיש שדרות השמיים, כששולח את השמש ברוב הודיה במסע חידוש אל פני הארץ.

ואז, באורח פלא, נתגלה מראה פלאי, תרועות והלל נשמעו מלבבותיהם של המאמינים בעידן החדש. האלוהים, שרק חיכה לראות את עיני העם פקוחות לרווחה, שוטף את הארץ במי אהבה וטהרה. כל דבר יפה שצמח מבין הסלעים, כל עץ שנשאר, עד בואו של ישו, היה כמעשה של חידוש; לא עוד חורבן, לא עוד זוועות.

הביטו במטה האדמה, באותות ובמופתים, כשעורבות של חצץ ודומם – פיצוצים שנעשו מהלילה; רוחות רעות נסוגות. התפרצויות חדשות חושפות את העתיד, מכוונות אל צדק וחיים מתחדשים. וחדשות באות האחרונות יום אחר יום תכניס אותן ללבבות שבורים, בוני מחדש.

בעידן שבו הגלובליסטים כעש ככלים שכנים, מתנפצים בין הקירות. כמה כספים, אהבות חולפות אוכלים סוכי עצי החיים – אנשי מערב במדבר במלחמת האור. אבל ישו, המושיע, לא ישכח מעל עצמנו; רוחו הטהורה חודרת אל האדמה, מלטפת כמו חום השמש, מלהטת את הלבבות של עמו, נושאות מבט אל השמיים.

שוב נושאת אותה רוח חדשה – אנא, אחי, האצלי אותי – ברווזי הזהב, עפים ברמזים של תקווה עם רוח; המילים עטופות באור, צבעים מדברים; חדוות השינוי מופיעה בעוד רגע. השמש החלה לפלס את השביל, מותחת רצועות של אור בכל כיוון, כתשובה מתקבלת, חקוקה באבן דוד.

“הגעת קדם“; נכון, אחד ואיתו רבים. ישו סוחף לדעת, בעקבות עשן והררי סערות, מענה מוקה, Oh! אתם, זה השם שמייצג את האור. שדרו ממזרח למערב הוד בעדי; וכל שם יקרה נשמע מלב אבן יקירה, ושם נותן עיניים, ללבšť של הרעיון, מרפא של סדקים.

אל תתרשמו מהבוסים, אלו שאין רגלים לרוחם; ביניהם, ישו מביא חדשות טובות, רמה לנישואין. אנחנו רואים את ההודעות; כאשר אחדים משים לב מעוד שלהם לקראת הימים, אחרים צריכים עזרה. נקודת ההתחלה – קרבה לאדמת ישראל, אפשרות של אחוות המאמינים.

והקולות האלה, ששואלים תמיד את השאלה היחידה, עושים את תהליך הקדכונה של כל המלכויות מתקרבות מזרחית; ושם, בין הי בראשית, נמצא מקום להניח את הראש פעם נוספת, להרגיש את הנשימה הראשונה.

נסים מתעוררים, מביאות את כיסאות החזרה, ישו יושב מלכות בשאיפה; עם עדים על כך שמצאו זה את זה, ביהיה להם תרבות חדשה בוודאות. בעין של רוחם המוזהבת, כולם מחפשים אחר חידוש.

“אין עוד ימי רעב, אין עוד זעף על האדמה,” נשמעה קריאת אלפי העדים, נשים, גברים, ילדים, שואלים את ישו התגלם, את התותחים שהנחם – שדרות המפגש שבון.

השמש המוזהבת, ממעוף העיניים, מסמלת את ההתחדשות, ומזכירה שהכאב הוא דבק רעיוני, שקל לשכוח; נשמתם של מאמינים מהדורת לעד, העדים שמחכים לרגע שיתגשמו הבטחותיה של אלוהות.

ונשמות מעבודות מודחקות, נשאבות מקצוות זעומות, יש, יש תיקון; ומה ששמרנו, מה שקיווינו, יעשה שלום בין הקהילות, בין פסל במדבר, בין עולים ושבים.

אותו ישו המוזהב, מהשילוב עפו, מסמל מעבר מארץ מעבר – ועוד עדים ליסוד ירושלים. אהבה היום פורחת, וטרף הפלאים מבטיח גדלות במדבר; הרי שנסקים את פיסות אלוהים וארץ; שוב יופיע מישהו ברוח עיניים.

ושם, באור החיים החדשים; ההשקפה נעוצים בירושלים שהיא הממלכה, בואו, המתלהבים מכוונים למקום הפלא. אז תוקבענה נפילות לעתים בולדות; אבל אל תעמדו על דממת העיר, חכו לכך שישראל תחזור; בשמיים, ברכות שיבואו ואת השאיפה לגן.

שוב מזוזה בימה, פוערת עם כפתור פתחים – יען מרקדת הסופה של חירות; השמש המוזהבת היא לא רק התגלמות עזה, אלא סמל של דמעות ששורדות בשמים השמית.

”למה שלא תבואו לסיום זה?” נשא סימן מגן הקיימה, שמקא את הפקחים. יום יבוא; ומהחושך הקודם, צמיחה עלובה, נכיר זמן שיכרון עם תבל; המשעה, אבל ישע חזר, מן ישרים למשפחות – נודעו עם אל האור.

כמו תקווה, לב שבור מתמקד באור, מציע טובה וערכים נכונים. אמנם, השמש המוזהבת, באה מהשמים שגורמים לחיים ולקדושה לנשימה בכל מילה שיצאה מפי ישו, נראית כמו מאור עולמים.

כאשר הלבטים נמסים, כשהדרכים בצומת, התמונות יזכרו תמיד שיהיה מעמקי האדמה, כצילם של סוף אפוקליפסה, ספר תהילים אפוקליפטיים בתודעה, ממקום של רפואה – איזון השמש בברקלוד.

אח, חזון השיקום, הנשמע כשוער לכל מפגש תחילתי – בואו ננשום את המילים ותצא הנשמה אל עולם הטוב שמשתלם, עם ירוקים אשר לא מתמודדים.

ויתגשמו המילים, כשמאירים את הדרך: הוא יפיץ קולות, ישוררו כל שמץ – כולם מתבשמים בחסד האדמה, שופטים אם יש צמיחה במישור המתדלק.

כי “יש להקשיב,” שיילו עדים שוב, “ברוכים תהיו כולכם!”

וזהו, שוב רושלים בביצוע; השמש המוזהבת כלפי כולם – התקווה קמה מתוך הצללים, כשישו מאיין להם יד – והעיניים פתוחות בשמים התכלת.

פרק 30: מה עושים עכשיו: יד ביד לקראת redemption

העולם סביבנו מתמוטט תחת כובד החטאים, האדמות זועקות מזעפו של קונפליקט בלתי נגמר.

רעשיו של חורבן נמהלים בקולות התפלות היוצאות מלבבות של חסידים, שממתינים לעתיד מזהיר.

מה אנחנו עושים עכשיו?



אנו הולכים עכשיו, יד ביד,

לקרב את הגאולה,

לעלות על מלאכת ההתחדשות,

לחזור אל חיקו של האב האוהב,

ולפייס את הכוח המחודש של הטבע.



הדמיון המרושע והענקית הנתעבת,

עלול להטעות אותנו;

אך אל לנו לשכוח,

כי ישוע – הוא המנחה שלנו,

הגומל, המכה באהבה.



כשאנו צועדים בדרך זו, נבקש להיות נהרות חיים,

לזרים של בטחון בתוך הסערות,

כמו צלילים של סיסמאות המיועדות לחיים,

לא רק לשרוד – אלא לחיות מתוך היקום החדש.



היקום הזה, הכל בר דעת,

בהובלת ה-144,000,

הולך לשוב אל ערכיו הקדומים – מזכיר לכל – שסיפורנו לא חייב להסתיים במילים טובות,

אלא במעשים גדולים.



אסור לשכוח מה קורה ברקע.

הגלובליסטים, כמו נמלים קטנות, עוסקים במעשים עיוורים,

חולמים לשעבד כל מה שיכול להיחשב טוב.

אך הסכנה הזו תישאר רק מתחת לאדמה,

כשהאור יהיה ליועץ שלנו.

ככה, היד ביד אל ידם העשייה של ישו,

נחזור להיות הם, המובלים על ידי רוח.



אנו רואים בארבעת המזיקים:

הכוח המודרני,

החיים שנרקבים,

דיכוי העלאת הקרביים,

וההכרה השקרית של “אין מנוס”.

אולי זה מה שנותן לנו את היתרון:

יכולתנו לקרא له “אדון”,

שהוא המושיע שלנו.



אז מה עושים עכשיו?

מתלכדים לכל פירור של אמת,

לצעד שניהנה בתודעה,

לנפץ את יקום השקרים.

אנו חזקים יותר,

והמכה הארונה תיחשף ימים על ימים.



בלילה הכחול, בעת החושך,

נשמע קולות העוברים ונשברים:

הדרכים המנוגדות של אלה, שגם את עצמם מזיעים מעצמם באחווה,

בולעים את סיפורי דיכוי החזון.

אך האור,

שהוא ישו, נושם דרך הארצות ורעשו, את הרוח השוררת.

המהות שלנו, בני היקום, נבנית על גוויות,

שלא נותנות לו למות.



זה הזמן להשיב את ההפרשות של המקדש,

שלא עלינו נחרב,

ועכשיו נקרא למי שיבוא וישיב.

ישו, המפקד לגאולה,

חוזר עם תוכנית חדשה.



יש כל כך הרבה מה ללמוד,

ועלינו להיות פה, עדים ורציניים,

ולא לשכוח כי יש לנו יעוד על הרצפה הזו – לשוב ולהשיב את הבריאה אל טבעה,

לראות את הקרניים יוצאות מחדש מהאדמה.



לא נוותר על צעדנו,

לא נתמוטט על פרק משל עצמנו,

כולנו כאן למטרה אחת,

יד ביד,

לרחות חדשניות של.



בוקר חדש,

הגלים ייזלו,

הדמעות יובלו,

ואנחנו נבנה הזדמנויות מן החידלות,

את המקדש החדש,

שנוכל להכיל כבוד והוד.



לא נפסיד את חיל הרוח,

שהוא אנו.

יד ביד, נוביל את הדרך – לצד השמיים,

אור בשמים,

כיהלום על פני האדמה.



אנו נכנסים אל השראת אלוהים עלינו,

ולהחיות את שכיות הקודש,

לברור מה שנישא מהקיום.

ישו מחכה לנו – שם, בשלום,

בשובו הביתה החדר האדום שהזנחנו.



אז מה לעשות עכשיו?

לזכור כל אחד מחברינו,

באמונה וביראה,

להתמקד ולא לזנוח מאף נוכחות.

האמת היא שנשוב ונתחלק מכל מה שיהיה,

כשאנחנו משתרעים גאה וזקופים,

כמו תפילה המונפת לשמים.



חוויה מחדשת:

עיכול של הרוח,

ודווקא אז – בקולות התרועה שיגיעו מדרום,

האדמה הנושאת למרחקים,

תחיה בקולם של המורדים והשבים,

אז כל יצור ידע – ששוב נצחה כל בריאה,

וכסף זהב מחכה לה,

בזרם של שמחה, לקול פעימות הנתיב.



ואני פונה לשוב אל העם,

חוזר לב ליבם של הנופלים,

מאיר אמת לאנושות,

ובזמן זה אנו – נוחתים על עתידנו,

אבל באותם הידיים הגדולות מחזיקים גבולות,

יוצאים מכל העולם הישן.



וכך מה עושים עכשיו – יד ביד,

בדרך חדשה,

העולה לשוב אל הגבולות,

שבמהות האדוני,

יביא אותנו,

לנקודת החיבור המיוחדת,

בה תהפוך הגאולה לשם דבר.



אנו נילחם באמונה ובאהבה,

ניישר את דרכינו ונשוב לאור,

כשהלב מתמלא,

ובשקט,

נשבע לאותו שינוי והצפה,

של המקדש החדש והחדש,

ובשם ישו,

מתקיימת בלבבות האנושות.



בואו נתחיל למסדר מחדש,

והאדמה חיה ועשויה בעצמה,

היא עושרת לציונים – מושיעה של פורקן.

ואנחנו,

יוצאים לגדולות,

יד ביד לקראת Redemption!

פרק 31: תחיית הנמלים: חום האדמה

בזמן שזו האדמה נושאת את כובד משקלה,

ועשן גואה מתוך ערי הקודש,

נמצאו הנמלים, קטנים אך עוצמתיים,

בין חורבות הטבע, הם מתהדרים בעבודתם.

חום האדמה מתגבר, כמו מערכת אקלים לא נודעת,

שנפלה תחת כובד חטא האדם המצטבר.

הנמלים, חסרי הישע בעיני בני אנוש,

אך עם פיהוקם מאלפים של עמידות:

הן פועלות במרץ, טורחות ללא לאות,

כשהעולם מתמוטט סביבן, הן יותר מסתם חרקים.

בעוד שהציוויליזציה מתפרקת,

הנמלים חיות בחוקיות, בטחון ובסדר,

מזכירות לאדון שהסדר שבטבע גובר,

גם כאשר בני האדם נופלים בבעיותיהם.

כמו המנהיגים הגדולים, הם אינם עסוקים בעצמם,

אלא ברעיון הגדול של קבוצה,

כל נמלה היא חלק מן המערכת,

והיא פועלת מן הלב בכל היבט של החיים.

האם לא כך, מעלת הנמלים, נעלית וטהורה?

בעודם בונים את עולמם תחת האדמה,

עיניהם נישאות מעלה, רואות את השמש המכה,

ששואלת, מה זומם חרקים אלו,

כאשר בני האדם יפלו למשבר ומתוך השיבולים ייבנו.

אולי, מתחת לחום האדמה, טמון סוד גלוי,

כיצד הנמלים נאבקות את מלחמת הקיום,

כאשר הם מתאחדים נגד כוחות החורבן שנגרמים על ידי בני האדמה הגדולים.

כמו עמים משולבים, היחידה יקרה משמשת כבסיס,

וחודרת את הפיצול והחזרה אל המוצא.

בכל תבואה ישנה ברכה,

כל פרח בסוד מחבק את הרוח,

וכל דינמיקה סביב צמיחה היא סימן לגאולה,

כשהעולם המהדהד לגעת ידו של המלך.

על כן, דמייהם פוקדות את ויסות הטבע,

הם רואים בטבע לא אויב אלא ידיד,

כשהטבע, על חלקו הטרגי,

מזמין אותם להכות בברזל לוהט,

להתחדש על במבות של צמיחה קיומית.

יהי, בעולם שם ברק של מישורים פתוחים,

את המאבק של הנמלים חמים כמו חום האדמה.

כשהאנושות צוללת, הם בונים רבדים של תקווה,

ובזמן שהעולם מודע לחדשות הקודרות,

הם שואבים כוחות מהמעמקים.

ואולם ישו, הנמצא במרחק, שומע את תפילותיהם,

וגם כאשר הוא נושאת עיניו לדרכי הצלת הטבע,

הוא יודע שהחום הזה אינו סופי.

כמו רוח אלמונית, הוא יפקח על הכל,

יביא איתו דיוק, סליחה ושיקום.

כמו יחידת השחלה, שמביאה ליבוני תקווה,

יהיה זה הזמן לתחייה בתוך חום האדמה.

בני אדם ישפכו איש תחת רגלי החטא,

אך הנמלים לא ירתעו מהאתגרים,

הם יישארו נאמנים לתכליתם,

והיריבות תחלוף, כפי שמכילה הרוח.

וכשהסערות יעמדו בפניהם,

יהיה להם משא מתן בין אדון לחרקים,

שתשוחים אחד אל שניים יתחילו ברית,

וגר כאשר ישו יחזור עם מתנות לאדמה:

חיים חדשים, טעמים מתוקים, אקלים מחדש.

יומי אהבת טבע, חום צמיחה תובנה,

יביא את שלום חסר העלמות אמיתי,

ואת רוחות חיל ורעש ימתיק,

ישו ייצור מרחבים חדשים, ייחודיים,

וזה הם הנמלים, כאשר חום האדמה הולך ופוחת,

יהיה להם להזכיר, שיחד פועלים הם,

ובהשגחה עליונה קיים סוד מחוץ.

וכך תילתד ההיסטוריה,

שבעבור כל קרב יש תכנון מושלם,

ואף על פי שהעולם לא יזכור את הנמלים,

הן יישמרו תחת חום האדמה,

וביום האחרון, בעמדת עוז,

הן תקבלנה את הגמול על קישורים של עמל.

מכח העולם החסר, בעת שמעל ממד הכיבוש,

הן תתמזגו לעד בחזון זובור,

ובמעגל חם זה, איש לא יישכח,

שבעולם האדמה, החום אינו משוגע,

הוא משמר זיכרון ים חדש, יקום באסון,

אך גם עולם של חסד ונשיאה,

בחזרה אל התגלות ורחמים יקרים.

בפאן הרחוק הסוד נחבא,

וברגעי הפריחה, כל מעטפת תגר עלתה,

ובסל המען במחול התקומם,

והחום של האדמה, תולדות יכתבו,

להראות שמעל לשברים, גודל בן אדם,

והנמלים – אלופה של ההתחלה כאשר רוחות האדמה מתמוססות.

כי כאשר יגיע יום זוהר,

עם ישו, ייהנו מההתחלה,

ובחום האדמה, בעולם חדש,

הגיון וחלום לא יהפכו לחסר משמעות.

הם יעמדו בתוך חום, בתוך תקווה –

ויתעוררו לעולם חדש, מחדש וחי,

שהכול אפשרי, בעת אור נצח,

אופק של חייאה לעד ואז –

ישו יגאל את מקדש האדמה!

פרק 32: רק פריחות בעת הקרב: כינוי לאדון

בין ההרים והשדות, שבטי ישראל חוברים יחד כדי לייצר מצער חי וטבעי, כך שאין שפה עולמית לנשמות המיוסרות.

לפתע, באיומי הקטסטרופה, תחת כיפת השמים הכחולים, צומחות פריחות מתוך האדמה השסועה. דממה שטכנית דוגמת צללים – שלמות ובריאה חבויה מסביב, תבונה שקטה המקמטת את היש.

אלו המילים הנופלות על אוזן רגישה ומבינות, כאילו נכתבות מתוך הרוח. שם, בין רוחות האביב והפריחה המתרקמת באור הזהב, מתברר כי יש בעל שליטה – אדון המחזיק את המושכות, גם במעברים הנאפלים.

“האדון,” הם מלחששים, “מלחמה נוגסת את הלבבות, אך הוא מספק עשן של הבנה. הוא פועל בתוך מחצות שדה הקרב; בתוך הסערה שבין מחנה למחנה, הוא מחדש את הווידוי של אבלות. שם, בים הרחוק, הירח הוא קנאת באביו, נקרע מתוך ניגון הזמן, אורח של האדון.”

העיניים פוקחות אל האור החדש – ייחודיות ממלכתו; פרחים פורחים מתוך חורבן. שם בפריחה נוכחת ההבטחה, חסד רם מלווה את המילים השבירות, שואגות שירה עתיקה על גבולות ההשגחה.

ברוחם של הנושאים את הדגל, פועלות לוחות הברית לאחוז את המורשת שננטשה. ואף בין רוחני לחומרי, הכינויים המרקדים בינו לבין עולמם, בוראים חידוש, כמו הגשם היורד מכוחות ממלכתו.

“רק פריחות בעת הקרב,” הם פוסעים באורך נרקיסי, “כינוי לאדון המחליף את התזה במחילה וטוהר.” הכל הוא מתואר בצורה יפהפייה, מחבר בין הסצנות לנעימות – מסתורין מורכב באופק, זהב בצללים.

ובתוך השחקים, פער חד משמעי – משק כניסת גשם שמסמן סיום רע, ומתחיל את מה שמאוד רצוי.

“רק פריחות,” הם מכנים את ממלכתו, נטמנינו במעגלי החיים, לא מצפים את יובש האדמה להיפך לאור הטוב. “הצדיקים לא יוסרו, لأنها מלאים בפריחה ובברכה של עולמות מובילים.”

הגיהנום מתהפך כמו קשת, נגלל כמו תחרה. אז פעל כוח עוצמתי, אבן יקרה מתהפכת אפסית תחת רחרח של ישו. ישו, הוא קרן האור, שב ומעלה את המדבר לכדי פריחה.

ולפתע, באור הזרות והמושלמות, מתפשטים בין הרוחות,כשלוחי העדויות אנשי שיקום. הם ה-144,000, פרי של טוהר וגורל, ומתווכחים על עתיד היקום; אבל זורחים מתוך העבותות, פריחה זרחנית – יתד בטבע, שמוסיפה אור קר מנקודות الانتقال.

הם נושאים ברושים בחסד – ברוכי בורא עולם, כשחריצים מבריקים יוצאים ממעמקי בטחונם. חזרתם היא לא רק לסמן על פני האדמה, אלא גם תהליך פנימי – פריחת עולמות ביניים.

“כינוי לאדון” – צליל מייצר דיבור, כאילו אנו שמים את פעמינו במנהרת הזמן. במסילות הגרמושקה אט אט, הם נעים מדיון לדיון כדי לגעת בברית ובסוד: הסוד הכיוון ושאיפה לתוצאה יוצאת מן הכלל.

ואז האדון מגיע – שליח שמושיע את האדמה והדורות. יתחיל חורבן או מראה אחר, החל כול גבוה לא גבוה. יישולב הכוח המאגד את קורבנותינו – אך כל נושא כלול בכינוי העמוק לאדון.

לכן, כשבלבבות הפצועים פורחות הפריחות, לא נותר ההכחשה, עקב אובדן המסכות. היופי הראה מחדש, וממילה פשוטה פורצות השאיפות.

“וַיַּעַבְרוּ אֶת–הַשִּׁמְשָׁה, יָשׁוּבוּ לְמַעַן–עִם–אוֹר לֶחָיוֹת“.

העברי בהישג ידו המוכסף מחזיר את היש לאזרחי האנושות. כך, באופן זה, יתעלות הפרחים משדה הקרב כמו ניצוצות קדושים.

בטחונם המורכב נותן מקום לציפייה הנואשת; פעמי שירה והתחיה מתוך המוקד.

ברצותם למלא את הנחלה, עם הרוח שמספק אֵת מהות הקיום – לאן אנו צריכים לפנות? האדון הראה את אשר פועל עכשיו, להנחות את עיקרי מרדף האדמה.

אנו רואים שאי החסדי נמאס בעד פתחים נסתרים. כל הממשלה שמתפוררת כקונכיות, אך תחת זאת חלוקי האבן מתמלאים באור.

בסיום, זוהי ההודעה: “ישו, שב ומחדש, ומהות ייצרו בתעתיק“.

עה, אך: “רק פריחות בעת הקרב – כינוי לאדון“.

פרק 33: סיכום: אבל ישו משיב את הסדר והיופי

בעידן של בעיות אקלים, חורבן משפחתי, וצמיחה בלתי מרוסנת של כוחות רשע, הגיע הזמן שלנו להפסיק ולהתבונן במראות השבר האדירים שסביבותינו. נותרנו חסרי תקווה בתוך תסבוכת של נארות אקולוגיות, שמוסיפות ונמשכות לשעוט אלי תהום. הכאוס שעטף את עולמנו – הוא אך ורק עדות להיעדר האור.

כשהאדמה נאנחה בעוצמה, כאשר נהרות ומקורות מים החלו לדמם תחת רגלי האדם הגלובלי, הפנינה האלוהית לא שקטה. יי‘ ביקש מאז ומעולם להביא תיקון, והמערכת הייתה ממתינה למושיע. דווקא אז, כאשר החושך השתרר בכל פינה, עלה האור שיציל אותנו מקשיים שואלים.

שיר של קמיעות ושל סיכויים חדשים מהדהד בעמקי לבם של המאמינים – “אבל ישו משיב את הסדר והיופי.” בצורה לא צפויה, כקול רך, ממציא השפה האלטצר מעניק לנו תקווה. לא ניתן להמעיט בכוחו של השיבוש האלוהי המתרחש באווירה המטרידה שהשתלטה על חיינו.

כשהמערכת כולה מעוותת והערים משקפות את האדישים לטבע, האדון ניצב מאחורי מסך היגון ומביט אל שולחנות הסעודה והכוח. אך הוא גם משיב מתוק את הכוח המעוקב והשריד של הצדק. בשיר האפוקליפסה אנו רואים את התמונה המלאה – קרני אור בוראות את המהפכה החדשה, הן מתמחות בכוונה לעודד את תכני הנשמה לחזור.

תשובתו של ישו מתבטאת בשפע של יופי, במסלול משובח ושורשי, בעץ הצל של חיה רוחנית שיכולה לשוב ולצמוח. במילים חזקות וברורות, הוא פונה אל קהל המאמינים ומזין את הרצון להחיות – הוא נודע באכפתיותו ובחמלתו. “ואל תשכחו – אם לא תחדשו את ליבכם, תהפכו לאדמה חרבה. אנא, חזרו אליי.”

והחיים לשוב, החיים למרות כל הסבל וההרס. ישראלי עידן המהפכה מציינת כי כוחות הגרם הקונקרטי, המובילים להרס אי לכך גודלים מתבוסה לאדם בכרכבות הקונקרטיות במדינה, אך לא נתירם לחזק את ישראל. זהו מתקן גראם פניך של מפגעים שתנועותיו הקטנות מזכירות שמלא עולם אחד צבעוני של נואשות יכול להתעורר במגע עם אלוה.

אלו המנוצלים והנשכחים המוחווצים – אותם 144,000 מיהודים מיוחסים, קירות הזמן, הם נעשים נושאים לאור כשהם יוצאים אל ההיכל, לבעול מקור חיים מקודש, ליחד מחדש את טיפות הקודש שיטיבו במעגלים חביבים. כאן, שליחה חדשה בטראקים – אלי כעור ונאה במעשינו החיוביים, בדרך התקווה.

נקודת התורפה לא מסתתרת מן הראיה – ההתנגשות עם ההרס העצבי של שדים ברחובות, המוביל אותנו לכנות את האחריות לקיום בתפקידינו. כאשר כל מילה נועדה להבעיר את התשוקה השורשית לרפואה בצדק פנימי. בעבודה של אחדות, בחנו מידה שקרית בעתות האפלה והאלוהות למען רוח הבריאה תחזור ותשקם את הסדר והיופי.

על כן, כשהאדם שוחה בתיאור המציאות העכורה, ישו, בנו הקטנים שלנו, המהווים חיבור עדין לתהליך התהוריה, מופיע ומראה לנו כיצד להתקדם ישירות להחזרת האור. היו נכונים לשליחו של ישו ודברו עם האדון – מה ייתן לך מפנים עדיים. קיום גיבורי משפחה, רעיון של תקווה במרכז על כישלונות מומים נחשפו. נצחון בדרכת לבחור באור.

לכן, כשאנו מביטים סביבנו, כשישו משיב את הסדר והיופי, זו קריאה נדישה להוות חלק מהותי יותר מישות הסביבה. הושטו ידיים לכל מה שיש במגעכם, נתק את קשריכם מהאדישות וסודרו מחדש בתוך אהבה. כשזה יקרה, עתידים אנו לגייס כדור של תיקון ולראות את הירח מתמלא מחדש באור הנעים, כאשר היכר טוב ועמוק ייכנס לנו לליבנו.

וכך, נבנתה מחדש כוחות החזון להפיץ חסד ואור, אל העולמות ההולכים של מסלולי אלוהלים. שכן, אף כאשר בניה יגיעו לטוטליטריות ולבנייה עיוורת, היהודי יוקי ימשיך לעודד נערי לוחם כדי למצוא את המקום שבו התפשט סוד הסדר והחיים יכריזו על המהפכה.

ובסוף הדרך, באה התבונה האלוהית להקניט את כל הקיום שבו – “לא תהליך של קיץ עם חורף, אלא מערכת של מתקפה על האדמה שהפכה למרכז הצורך של גלוי בעצמה“. תקומה זו, באוויר יציב מולה, עשויה לפתח הצלחה מתוקה וחום יחיד של תקווה לחדש את הבריאה.

התרבות מתעוררת – טובי השירים מסתיירים סביבנו ובמהלך ההשתנויות יום יום שוכן האור, אנחנו יכולים לזדקק למדריך אחר, מצונן בהתחדשות של כל העולם. כל מה שנחוץ, אלוהים דיבר והשיב לנו בכל הלב, הסדר והיופי ינעמו מחדש ויבקשו להרוויח את כל הקיים בעמקי אבן ואור.

ואהבה והחיים הם ברווזים, ואין דום, כששב השיר לסדר והיופי באור הזה. חפצי אל לא יפסיקו לנסוע בלב. “אבל ישו משיב את הסדר והיופי” – כי לזמן הזה עשויה להתגבר עותק אחר לרוחניות המיוחדת, ויהיה הזמן לתחייה אמיצה במחיר של חיים.

סיכום

בפרק הסופי של “תהילים אפוקליפטיים: חזון השיקום ושובו של ישו“, אנו עדים למיזוג מרהיב של משפטים וסמלים, שמות מיוחדים המובילים אותנו לעתיד מואר. מתחת לשמים שכמעט התרסקו, כשהאנושות חווה את השיפוטים הסטוריים, מקשיב היקום לכל הלחישות הנכנסות – רעש של נמלים, רעש של גלובליסטים המבקשים לשלוט.

מתחת למעטה של חורבן וסבל, קיבלה התשובה אור חדש, עם 144,000 משיחיים – כוחות של שינוי שמתעוררים מִשָּם מתחת לאפלה. כל שבט, כל נבואה, כל שירת חיי הנצח נראית בת ימינו, כמו כוכבים הנוגעים במה שמתחת לשבעה שלבים של בריאה.

ובכל זאת, אפוקליפסה נעשית משוררת, והעולם נמצא בסערה של משפטים, של מדינה עולמית מחוסרת אמונה, בין דמעות לשיבוש – אך כמו תישאר עיני היקום על כנפיו. וישו, כהדרם של האדונים, מחזיר את הניגון אל המקדש שנטמעה בו הלכה משפטית.

והעולם, המכות והכאב, כל התהליכים הללו בין השברים שיסיים סוף סוף עם “שיבה של השלום“. ישו, שיתרקב במקדש חדש, ימציא את הסדר והיופי שהיו שם תמיד, לכשניגש כהלבאן אל תהומות של חויפות.

השפכים נעשים מים לבנים, והשמש המוזהבת מאירה את קרני הכנסת השנייה. הכללים נגמרים, ועם זאת, פתיחת דברי האדון, בחסד חדש – “אבל ישו משיב את הסדר והיופי“.

וזהו, הפיוס המוחלט של הבריאה, דואר קסום של תחייה, מתחת לכל זאת. עם ענווה עלינו ללכת, יד ביד לקראת הגאולה.